משחקי פיתוי

יש פער עצום של כ-30 שנות אינטליגנציה בין הנוכחות הסמכותית, הבוטחת והמשכנעת שלו מאחורי המיקרופון לבין התמלילים הבנאליים והאינפנטיליים בשיריו. אם ג'יימי פוקס, 38, ישכלל בעתיד את תכניו, הוא יוכל להפוך לאחד הקולות המובילים במוזיקה האמריקאית השחורה.

היום הוא כבר אחד הבולטים והמצליחים שבה עם אלבומו השני, שהוא האלבום הכי נמכר בארה"ב בשבועיים האחרונים. פוקס, שמוכר אצלנו בעיקר בזכות האופן מלא התנופה שבו גילם את ריי צ'רלס בביוגרפיה הקולנועית "ריי", הוציא אלבום בכורה לפני 12 שנה, אלא שכאן הוא באמת בליגה אחרת. קווין לטיפה, אייס קיוב, אייס טי ואל.אל קול ג'יי הם דוגמאות לראפרים שפיתחו במקביל קריירת מסך משכנעת, אבל אם נתעלם מוויל סמית, פוקס הוא השחקן הראשון שמשתלב בטבעיות מוחלטת בקהילת ההיפ-הופ. בשנה שעברה כבר התארח אצל טוויסטה ופיפטי סנט ובאחד הסינגלים הגדולים של קניה ווסט Gold Digger וכמובן שהפרופיל שלו הועצם בעיקר כ"ריי".

פוקס, מוזיקאי טבעי שמנגן פסנתר מילדות, הוא מגיש בלדות מצטיין בתחומו, שמתמחה בעיקר בשירי פיתוי. להבדיל ממרבית הגברים השחורים שמעדיפים בשירים כאלה ללכת על הקולות הגבוהים, פוקס חם ולוהט עד קרוב לחורך דווקא כשהוא שר נמוך. זה הופך את מקומו על מפת הפופ לייחודי, ולא פלא שקלייב דייוויס, הסקאוטר הכי בכיר בפופ האמריקאי ב-30 השנים האחרונות, חטף אותו לחברה שלו.

ולמרות שאלבומו חף כמעט מכל מקוריות ומצטיין ממש רק בשתי רצועות, שבהן מתארחים סנופ דוג וקניה ווסט, הרי שפוקס מתפקד כהימור בטוח לטווח הארוך. כאלבום שלם ה"בלתי צפוי" הוא בלתי אחיד, מלהיב ומייגע לפרקים. אבל ככרטיס ביקור של מאהב נשמה חלקלק הוא ממצב את פוקס כאייקון אמריקאי מודרני, מאוד מסחרי וזמין כמעט לכל אוזן.