קסם הנעורים

"אי אז, אם אני מיטיב לזכור, היו חיי משתה בו כל הלבבות נפתחו, בו קלחו היינות כולם. ערב אחד הושבתי את היופי על ברכיי – ומצאתי אותו מר – וגידפתי אותו" (עמ' 127). היופי המר והמגודף הזה, המככב בשורות הפתיחה של "עונה בגיהנום", יצירת המופת הגדולה של רמבו, הוא במידה רבה ליבה הפועם של שירתו כולה.

במשך כחמש שנים, בראשית שנות ה-70 של המאה ה-19, כשהיה בשנות העשרה שלו, כתב רמבו את שירתו המהפכנית, ואז היפנה עורף לכל העניין – לשירה, לצרפת, לידידיו המשוררים – וצלל לחיים חדשים ולקריירה חדשה, שבשיאה היה לסוחר נשק עצמאי, שמרכז פעילותו בהארר שבאתיופיה, עד שמת בגיל 37. זוהי איפוא שירת נעורים, שעיקרה תנופה גדולה, בלתי נתפסת כמעט, עוצמה חושנית ורגשית יוצאת דופן, ובעיקר חופש מופלא, שמתוכם נולד מושג חדש ומזעזע של יופי – יופי כה עז, כה מטורף ושלוח רסן, עד שהיה לו צורך ויכולת לחצות, להקיף ולמצות גם את היפוכיו: את האימה, הייאוש, הניוון, הכיעור, הקללה, הזוועה.

קיצוניות הרגש של הנעורים, על הפרדוקסים החריפים שלה, לא מצאה לה כמדומה דובר יותר מוכשר, מקורי ומרחיק לכת. אהבתו של משה בן-שאול לרמבו ניכרת היטב בתרגומיו, ובעצם בכל פינה בספר הזה, המציע מבחר מקיף וממצה למדי מיצירתו (ובכלל זה גם כמה טיוטות ומכתבים) של המשורר הצרפתי. באחרית הדבר לספר כותב בן-שאול: "כאשר מדובר בקלאסיקה, בלשון עבר, התרגום הוא מעשה יצירה חדש... הוא כורך בעבודה המפרכת והנהדרת הזו שני 'יסודות' עיקריים ולא פשוטים כלל: אהבה ואתגר... והאתגר הוא, כמובן, האתגר הלשוני: לעשותו חי, נושם, אולי לעשותו כפי שנתכוון היוצר עצמו במעמקי נפשו..." (עמ' 236-237).

בן-שאול פורש כאן במילים ברורות מאוד, אולי אפילו קצת גלויות מדי, את כוונתו במעשה התרגום: לברוא גרסה חיה ונושמת של רמבו בעברית בת זמננו, וליתר דיוק, לברוא מחדש דווקא את מה שקשה יותר מכל להעביר משפה לשפה – את התנופה, העוצמה, הלהט והחושניות, או בלשונו של בן-שאול עצמו, את הרגשנות, שכן רמבו היה לדעתו "רגשן נצחי, המחפש עד אין סוף את גבולותיו שלו, את גבול האהבה" (עמ' 237).

כדי לעשות זאת מקפיד בן-שאול בראש וראשונה על המוזיקה של התרגום, והמוזיקה הזאת, הנרגשת והחושנית, מעניינת דווקא משום שהיא סוטה במידה ניכרת מהמקור. במקום שורה בעלת מספר הברות קבוע ומשטר הטעמות גמיש יחסית בתוכה, כמקובל בשירה הצרפתית, מבוססת המוזיקה של בן-שאול על משטר הטעמות קפדני מאוד, זוגי, יאמבי. לצדו היא מבוססת על גמישות רבה בכל הנוגע לאורך השורה, שנעה בין שורה קצרה למדיי,בת עשר הברות, לשורה ארוכה מאוד בת עשרים הברות או יותר. האיזון בין משמעת וחופש נותר, אם כן, אך בדפוס שונה לחלוטין, המותאם אולי יותר לאוזניו של קורא שירה עברית בן זמננו.

הבית הפותח של "האוניה השיכורה", המסתחרר בעברית של בן-שאול בין שורות של י"ח הברות לשורות של י"ב הברות, יכול לשמש דוגמה מצוינת לדפוס המוזיקלי הזה וליתרונותיו: "ובבואי אל הנהרות האדישים חסרי הנהרה / בנווטים המכוונים לא חשתי עוד: / כי אדומי-העור הצועקים הפכו אותם למטרה / ומיסמרו עירום גופם אל הקורות" (עמ' 64).

בן-שאול אינו הראשון שנוטה לתרגם בדרך זו שירה צרפתית, אבל דומה שהוא מתמסר לפתרון המוזיקלי הזה ביתר התלהבות, ולמרבה הפלא, דווקא בעזרת הסטייה הזאת מן המוזיקה של רמבו, הוא מצליח לא פעם לרמוז לתנופה וללהט של המקור, ולהציע לקוראי העברית תרגומים נעימים ונאים ושורות-שיר רבות יופי.

• מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות"