"על ישראל להסכים לפיקוח בינלאומי בירושלים"
במסמך מיוחד שיוצג בכנס הרצליה ומובא ב-ynet לראשונה קוראים לישראל ולפלסטינים משתתפיו של צוות חשיבה לשלב את הקהילייה הבינלאומית בפיקוח על המקומות הקדושים וההיסטוריים בירושלים. לאחר שהם מציגים מספר חלופות, מסיקים החוקרים בצוות כי רק פתרון כזה, למרות ששני הצדדים דוחים אותו, יוכל להביא לפשרה של חיים תקינים בירושלים
על ישראל והפלסטינים להסכים לכך שהקהיליה הבינלאומית תהיה שותפה לניהול המקומות הקדושים וההיסטוריים בירושלים - כך ממליץ מסמך עבודה מיוחד, שיוצג בכנס של המכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה הקרוב, ועיקריו מתפרסמים ב-ynet לראשונה. החוקרים ממליצים, למעשה, להעביר דה-פקטו את סמכויות ניהול המקומות הקדושים לידי גוף פיקוח מטעם הקהיליה הבינלאומית.
הם מסיקים בין היתר כי "הזיקה החזקה של בני הדתות המונותואיסטיות מחד-גיסא, והיעדר האמון בין ישראל לרשות הפלסטינית מאידך גיסא, מצדיקים מעורבות בינלאומית כלשהי בניהול השטח, בעיקר בתחום הביטחון, השימור והפיקוח על המקומות הקדושים. אכן, מסובך ביותר לתכנן ולכונן משטר מיוחד עבור האגן ההיסטורי, אבל יש להניח שאין פיתרון אחד שיוכל לזכות בהסכמת שני הצדדים והקהיליה הבינלאומית. למרות ששני הצדדים דוחים כיום את הרעיון על הסף, אנו סבורים שזו הדרך שתוכל להביא לפשרה".
את מסמך העבודה, הנושא את השם "האגן ההיסטורי של ירושלים – תמונת מצב וחלופות להסדר", הכין צוות חשיבה רב מומחים מטעם מכון ירושלים לחקר ישראל. הוא יוצג לראשונה בכנס הרצליה השישי שייערך בין 21-24 בינואר וזאת במסגרת מושב מיוחד בנושא: "ירושלים – בירת ישראל והעם היהודי".
האגן ההיסטורי: מתוך המסמך
מדוע לדון בהסדר בירושלים דווקא עכשיו? "אין לדחות סוגיה זו לסוף התהליך, שכן תורת המו"מ מלמדת כי דחיית הנושאים הקשים לסוף התהליך מביאה להגברת הלחצים לוויתורים גדולים יותר ואינה מביאה בהכרח להסדר", כותבת מנהלת מכון ירושלים, אורה אחימאיר, בפתיחת המסמך. "עודדה אותנו גם העובדה שהעלאת הנושא בקמפ-דיוויד שברה טאבו: מאז מוכנים קובעי מדיניות, מעצבי דעת קהל וחלקים מהציבור הרחב בישראל, לחשוב ולהתבטא בשאלה ירושלים... בזמן פרסום הדברים עלול הדיון על ירושלים להיראות מרוחק מן המציאות הקשה שאין בה כמעט סימן ממשי אחד לחידוש תהליך השלום ואפשרות להגיע להסדר-קבע ולסיום הסכסוך... אבל המציאות במזרח התיכון היא רבת תהפוכות, וזרעים של שלום יש לטמון זמן רב מראש כדי שינבטו וילבלבו בשעה המתאימה".
המחברים: שורה של חוקרים בעלי שם וניסיון
כיצד נולד המסמך? בעקבות המסמך "הסדרי שלום בירושלים", שפורסם לקראת פסגת קמפ-דיוויד 2000, התגבשה במכון ירושלים לחקר ישראל החלטה להמשיך בדרך שפרץ מסמך זה. צוות שהוקם לאחר פרסום המסמך כדי לדון באגן העיר העתיקה כלל עוד ארבעה מומחים בנוסף לתשעה שחיברו את המסמך הראשון. פרופ' רות לפידות, מומחית בת סמכא מתחום המשפט הבינלאומי, ניהלה את עבודת הצוות שנערכה כסיעור מוחות רצוף ולוותה בדיונים מרתוניים. יחד איתה לקחו חלק, בין היתר, ד"ר שמואל ברקוביץ' (מומחה למקומות הקדושים), פרופ' יעקב בר סימן טוב (מומחה ליישוב סכסוכים), ד"ר קובי מיכאל (ביטחון), ד"ר עמנואל שרון (כלכלה), אורה אחימאיר (מנהל המכון), ד"ר משה הירש (לשעבר סגן דיקן הפוקלטה למשפטים באוניברסיטה העברית), האנתרופולוג ד"ר יפרח זילברמן, הגיאוגרפית ומתכננת הערים ד"ר מאיה חושן, מנכ"ל משרד החוץ לשעבר ראובן מרחב, המתכנן העירוני ישראל קמחי, המזרחן ד"ר יצחק רייטר והחוקר שלקח חלק גדול בעבודה על המסמך המקורי, אמנון רמון.
"נקודת המוצא היתה לבחון מספר חלופות אשר יש להן סיכוי כלשהו להתקבל על דעת שני הצדדים והקהיליה הבינלאומית. עם זאת, לא שללנו את בחינתן של החלופות הרצויות לצד אחד בלבד... החידוש העיקרי בעבודתנו הוא הדיון במעורבות בינלאומית. נראה לנו שבמעורבות זו מצוי סיכוי להסדר מסויים, אם כי לא בטווח המיידי", נאמר בתחילת המסמך הסוקר את החלופות השונות להסדר ב"אגן ההיסטורי" של ירושלים. "הצוות רואה בחיבור זה עבודה ראשונית המניחה תשתית לעבודות מפורטות לגבי כל סוגיה מן הסוגיות המועלות בה".
"בהתאם למסורת המקובלת מזה שנים על צוות החשיבה לנושא ירושלים של מכון ירושלים לחקר ישראל, אין בכוונתנו להמליץ על פתרון מסויים. אנו מעדיפים להביא בפני הציבור ובפני קובעי המדיניות שורה של חלופות, תוך ציון המעלות והחסרונות של כל אחת מהן. יש להניח שירושלים כולה תעמוד לדיון במשא ומתן על הסדר הקבע אולם אנו מיקדנו את דיוננו באזור הבעייתי ביוצר – האגן ההיסטורי", מסבירה פרופ' רות לפידות בפרק אותו כתב במסמך המציג את הבעיות המרכזיות. "מבחינה טכנית היה קל יותר לצמצם את הדיון לעיר העתיקה בלבד, שהרי היא מוגדרת בצורה ברורה באמצעות החומות, אך סבורים היינו שמו הראוי לכלול במחקר גם את האתרים ההיסטוריים הסמוכים לעיר העתיקה, דהיינו, את אזור המקומות הקדושים והאתרים ההיסטוריים שמחוץ לחומות: הר ציון, עיר דוד, נחל קדרון והר הזיתים ובעיקר את מורדותיו המערביים... העדפנו את הביטוי 'האגן ההיסטורי' על פני 'האגן הקדוש' מן הטעם שלא כל השטחים הכלולים באזור הרלוונטי הם מקומות קדושים. הביטוי 'אגן היסטורי' גם נשמע לנו נייטרלי יותר וטעון פחות מבחינה רגשית".
מה, אם כן, בוחן המסמך על ירושלים? "שתי גישות עיקריות קיימות בחיפוש פתרונות לבעיית ירושלים: הגישה הראשונה ממליצה על חלוקה טריטוריאלית של העיר כולה ובכלל זה של האגן ההיסטורי. הגישה השניה מחפשת משטר מיוחד לעיר כולה, או לאגן ההיסטורי בלבד, לעיתים בהשתתפות צד שלישי... גישה זו גורסת שבשל חשיבותה של ירושלים לשני הצדדים ובשל האינטרסים שלהם, מוטב להנהיג משטר מיוחד לפחות באגן ההיסטורי, כגון ניהול משותף או בינאום פונקציונלי, כך ששום צד לא יצא מתוסכל משום שנאלץ לוותר על אזור זה שכרוכים בו רגשות כה עזים. אין ספק שדרך זו מסובכת יותר מן הדרך הראשונה של חלוקה טריטוריאלית ואף על פי כן העדפנו אותה משום שאנו מקווים כי זוהי דרך של פשרה שקל יהיה לצדדים להסכים לה".
החוקרים: זו החלופה המועדפת
המסמך, כאמור, בוחן שורה של חלופות לפתרונות בנושא האגן ההיסטורי של העיר ודן ביתרונות ובחסרונות של כל אחת מהן:
- ריבונות ושליטה מלאה של ישראל בכל רחבי האגן ההיסטורי, עם אפשרות של מתן אוטונומיה בתחומים מסויימים לאוכלוסייה הערבית, ומתן מעמד מיוחד למקומות הקדושים למוסלמים ולנוצרים. יש להניח שהפלסטינים והקהיליה הבינלאומית לא יסכימו לפתרון זה.
- ריבונות ושליטה מלאה של הפלסטינים בכל רחבי האגן ההיסטורי, עם אפשרות להעניק אוטונומיה בתחומים שונים לתושבים היהודים, ומעמד מיוחד למקומות הקדושים ליהודים ולנוצרים. יש להניח שפתרון זה יידחה על ידי ישראל.
- חלוקה טריטוריאלית של האגן ביו הצדדים ופיקוח בינלאומי של גורם שלישי שיסייע בניטור (monitoring) וביישוב סכסוכים.
- ניהול משותף, חלוקת סמכויות בין הצדדים וגיבוי בינלאומי. אם הצדדים ייכשלו בניהול המשותף, יעבור הניהול לידי גוף בינלאומי שגם יוסמך לסייע ביישוב סכסוכים.
- ניהול האגן ההיסטורי על ידי גוף בינלאומי והאצלת סמכויות לשני הצדדים בתחומים מסיימים.
לאחר שהכותבים, ד"ר רייטר, ד"ר ברקוביץ' ואמנון רמון מפרטים את היתרונות והחסרונות של חלופה זו האחרונה הם מעריכים: "מכל החלופות שהזכרנו,
חלופה זו היא הריאלית ביותר, בעיקר אם תוצג תקופת הניהול של הגוף הבינלאומי תקופת ביניים. בדרך זו יוכלו שני הצדדים לטעון שלא ויתרו על ריבונותם בהר הבית ובכותל המערבי ולמעשה ימשיכו לנהל את שני האתרים בהתאם לנהגים שהתגבשו מאז 1967.
"תנאי חשוב למימושה של חלופה זו הוא ששני הצדדים יתנו אמון בגוף הבינלאומי וביכולתו לנהל את המקום הקדוש בצורה הוגנת. עם זאת, יש להניח שקבוצות קיצוניות משני הצדדים יראו בשליטה בינלאומית בהר "חילול הקודש" וינסו להילחם בה בכל דרך אפשרית. חולשה נוספת של החלופה נעוצה בקושי הגדול לשכנע את הגורמים המרכזיים בזירה הבינלאומית ובראשם ארה"ב להירתם לגוף הבינלאומי – משימה סבוכה שעלולה לגרור אותם להסתבכויות קשות ובלתי צפויות".
_a.jpg "צילום: רון פלד")
