שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    תקשיבו לי טוב: אני חירשת
    אני יודעת שאנשים מפחדים ממה שהם לא מכירים - וכמה כבר מכירים חירשים? אני מתכוונת להיכרות אמיתית, לא עם החבורה שעוברת מבית קפה אחד למשנהו ומניחה בובות על השולחנות. אז פלא שמעדיפים לא להתעסק איתנו?
    כבחורה שהתחרשה באמצע החיים, לא הייתי מודעת לקושי שבמציאת עבודה בפרט ולדעות הקדומות ולבורות בכלל. אינני שומעת. אז מה? זה מכשול שקל כל-כך קל להתגבר עליו אם רק רוצים, ולמה שמעסיקים לא ירצו? לבטח כולם מעונינים בחברה צודקת, נטולת אפליה. מה גם שהביטוח הלאומי מממן 90 אחוז מעלות
    אביזרי העזר הדרושים על-מנת להתאים את מקום העבודה לצרכיו של אדם הנכה, יהיו אשר יהיו (רמפה, מכשיר פקס, מסכי מחשב ללקויי ראייה ועוד), עד לסכום של כ-30,000 שקל.

     

    בשנתי השלישית באוניברסיטה, שם למדתי בחוג לתקשורת, התחלתי לחפש עבודה במשנה מרץ. חרשתי יומם וליל את כל האתרים באינטרנט ואת לוחות המודעות. שלחתי קורות חיים למשרות שונות, החל בעבודה בעיתונים ומקומונים, עבור לעבודה אדמיניסטרטיבית שאינה דורשת דיבור בטלפון, וכלה אפילו במכבסות. כשגילו שאני חירשת, אפילו אם העבודה היתה אך ורק עם מחשב או מכונת כביסה, המעסיקים הודיעו מייד שהם אינם מעונינים בי. גם כשהתקבלתי לעבוד בעמותה שעוסקת בשוויון, עד מהרה התחרטו אנשיה ושלחו לי מכתב התנצלות. לא נראה להם שזה יעבוד.

     

    זו היתה קריאת השכמה.

     

    יותר מכעס על העולם התמלאתי בעצב ואכזבה, אך גם בסימני שאלה. אני יודעת שאנשים מפחדים ממה שהם לא מכירים - וכמה כבר מכירים חירשים? אני מתכוונת להיכרות אמיתית, לא עם החבורה שעוברת מבית קפה אחד למשנהו ומניחה בובות על השולחנות. בישראל אין כמעט מודעות או הסברה, לפחות לא היתה בזמנו, ורוב הדברים הללו, התופעות החריגות והלא נעימות, מטואטאים מתחת לשטיח. אז פלא שמעדיפים לא להתעסק איתנו?

     

    לדעתי, האשם נעוץ בחינוך, אם כי לא באופן בלעדי, וגם בתקשורת. למרות היותה סוכן חִברות יציב בחיינו, היא אינה משתמשת בכוח הזה כדי לעשות לנו היכרות עם השונה. במקום לאתגר את הסטיגמות והדעות הקדומות הקיימות, היא מנציחה אותן. לראייה, רק השבוע ראיתי במגזין בלייזר כותרת שקראה לקרחים, חצי עיוורים וכדומה - מעוותים.

     

    אבל נחזור אליי. בעקבות ראיון לאתר וואלה לימודים, בו סיפרתי על חיפוש העבודה שלי ועל הקשיים, יגאל בשן יצר איתי קשר ואמר שהוא מעוניין לעזור לי באמצעות תוכנית הרדיו שלו. כמובן שאת התוכנית לא יכולתי לשמוע, אבל הייתי אונליין עם חברה שהעבירה לי באייסיקיו, בזמן אמת, את רוב הנאמר. בשן קצת הגזים, אבל ההיענות והנכונות היו מפתיעות.

     

    למחרת קיבלתי פקס עם פרטי הצעות העבודה. רק משרה אחת נראתה לי פוטנציאלית, השאר היו מעבר לרמתי וכישוריי. היתה זו הצעת עבודה מאולפנים המציעים שירותי עריכה, הקלטה, כתוביות בטלוויזיה ועוד. מאז שהתחרשתי, אני רואה כל הזמן עד כמה המתרגמים טועים וכמה הם מגלים חוסר התחשבות ואכפתיות, כך שהייתי יותר ממוכנה להסתער ולהפוך את עולם הכתוביות בטלוויזיה.

     

    קמתי בבוקר, עטיתי את מיטב מחלצותיי ועליתי על אוטובוס. המזכירה קיבלה את פניי וסימנה לי להתיישב בחדר ההמתנה. ואז נכנס המנהל. "מה", הוא שאל, "את לא שומעת כלום?!". הסתכלתי עליו כלא מאמינה. דה?! איזה אגרוף בבטן. למה חשבת שיגאל בשן התכוון כשהוא אמר חירשת? "אוי, אני מצטער", הוא הסביר. "התרגום פשוט נעשה באמצעות השמיעה ולא קריאה של טקסטים, אז זה יהיה ממש בלתי אפשרי. אבל בהצלחה בהמשך".

     

    נו, יופי באמת. חזרתי לנקודת ההתחלה.

     

    כעבור זמן מה פנה אליי אחיה קמארה, חבר טוב ומנכ"ל "בקול". הוא סיפר לי שעיתון גלובס החל לשתף פעולה עם הארגון, ועל-כך שהוא שוחח עם המנכ"ל על האפשרות שאני, כסטודנטית לתקשורת שמתמצאת במחשב, אוכל לעבוד שם. למרות הפחדים שלי הלכתי לראיון אצל סגן המנכ"ל דאז. את הראיון ניהלנו כשהוא מקליד שאלות במחשב ואז מפנה אליי את המסך כדי לקבל תשובה. התקבלתי לחודש ניסיון כעורכת חדשות באתר גלובס.

     

    זה היה חודש מלחיץ ביותר ובהתחלה גם בודד. עמיתיי לעבודה ממש דחפו אותי למים, כלומר כתבו לי באימייל או על-גבי נייר מזדמן את המשימה הבאה. וזהו. בהתחלה כמעט לא היתה בינינו תקשורת, הן מפאת הלחץ וקוצר הזמן שכרוכים בעבודה באתר חדשות, אבל בעיקר כי הם לא ידעו איך לאכול אותי, מה להגיד לי וכיצד לתקשר איתי. הרי מדובר באנשים שזוהי להם האינטראקציה הראשונה עם אדם נכה.

     

    אבל לאחר שעשו כל מיני התאמות למעני, כמו להתקין לכולם תוכנת מסנג'ר במחשב, כולם התרגלו למצב ובמהרה הפכתי לחלק מהצוות. למרות חוסר הנוחות בהתחלה מעולם לא התייחסו אליי כבעלת מגבלה, גם לאחר שהתחלתי להתנייד בכסא גלגלים.

     

    לקבוצת פישמן, אליה משתייך גלובס, יש מדיניות מוצהרת של העסקת בעלי מוגבלויות. אבל היא נדירה בנוף הישראלי. גם סיפור ההצלחה שלי די יוצא דופן, ואני ערה לכך שלא לכל בעלי המוגבלויות משאבים זהים לשלי, ולא כל-אחד יכול להרשות לעצמו להיאבק ולעמוד על זכויותיו. אבל אם מעסיקים ירימו את הכפפה ויעסיקו ביוזמתם בעלי מוגבלויות, הם ייווכחו במהרה שההחלטה הזו אינה רק הומנית, אלא גם כלכלית, שלהעסיק בעלי מוגבלויות אינה רק חובה, אלא גם זכות גדולה מאוד.

     

    • שירה חורש, 28, היא עורכת חדשות באתר גלובס אונליין ופעילה חברתית

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים