שתף קטע נבחר

החיים הם טניס

 

האם וודי אלן חזר לעצמו? כן ולא. "נקודת מפגש" טוב מסרטיו האחרונים, אבל עדיין לוקה בכמה חסרונות. אהרון קשלס מתלבט

 

רק במאי כמו וודי אלן יכול לתמצת את ההוויה הקיומית, על צדדיה הטובים ובעיקר האפלים, באמצעות כלליו של משחק הטניס. למעשה, אומר אלן בסרטו החדש והמסקרן, "נקודת מפגש", יש רגע בספורט הג'נטלמני הזה שעושה את העבודה טוב מכל הרהור פילוסופי, שעה שהכדור עושה דרכו לשטח היריב ונתקל בחלקה העליון של הרשת. כעת יש שתי אפשרויות: אם הכדור יחזור לשטח שלך - הפסדת. אם הכדור העיקש מוצא כוחות מיוחדים ומגלגל את עצמו לשטח היריב - ניצחת. אלילת המזל, הזרה כל-כך לתפישת העולם האמריקנית, היא הגיבורה של סרטו החדש של אלן.

 

ואם במזל עסקינן, אז למזלנו, ובעיקר למזלו של וודי אלן, מתברר שלזה האחרון עדיין נותרה היכולת הקולנועית והתסריטאית להציג משפט שמפיו של כל אדם אחר, אלון מזרחי למשל, היה נשמע כרפליקה הזויה ומקרטעת הלקוחה מתוך סדרת ספרי "הוצא מהקשרו", ולגרום לו להרגיש משכנע ואלגנטי על המסך הגדול. בכך, תרצו, טמון סוד קסמו, שהלך ודעך בשנים האחרונות. האיש שסגד לנעליהם של אינגמר ברגמן ופדריקו פליני, אף העיד בעברו על הקולנוע של עצמו, כשהוא משחרר את אמירתו הנודעת, "אם הייתי מורה, הייתי נותן לעצמי B".

 

בזכות המילה

 

ואמנם, כמו אלן, רבים גם המבקרים שהצביעו על-כך שעבודתו נעדרת ייחוד אסתטי. זאת ועוד, ככל שחלפו השנים התברר שדווקא יכולתו להתנהל כזיקית, כמעשיו של "זליג" ממש, בין ז'אנרים שונים ומגוונים, הייתה לו לרועץ. ברם, דווקא בימים אלו, כשהתעשייה ההוליוודית חווה את המשבר היצירתי החמור ביותר בתולדותיה, מזדקרת לה תרומתו העצומה של אלן הישן והטוב - מלאכת התסריט והדיאלוג. די אם נביט בקומדיה הרומנטית החדשה של רוב ריינר, "השמועה אומרת ש...", כדי להבחין בפערים העצומים שיש בפינג פונג המילולי המגושם שמנהלות דמויותיהם של ג'ניפר אניסטון וקווין קוסטנר ובין מעיין המילים השנונות שמתפרץ מכל סצינה ב"הרומן שלי עם אנני" או לחלופין, ב"חנה ואחיותיה".

 

אבל גם אלן אשם במצבה של תעשיית הקולנוע האמריקנית. האיש שמיקם את מבצרו בניו-יורק, אהובתו האמיתית, והביע לא אחת את סלידתו מלוס אנג'לס, הפך במהלך עשר השנים האחרונות מאמן נפלא לסוחר מפוקפק, שאף היה מוכן להציג במרכולתו מוצרים מביכים דוגמת "קללת אבן העקרב הירוקה", "כל דבר אחר" ועוד מיני סרטים ותסריטים אפויים למחצה.

 

והנה הגיעה לה שנת 2005 ועמה הבשורות המשמחות והמלבבות מפסטיבל קאן: "וודי אלן חזר לעצמו", "נהדר", "יצירת מופת", "סרטו הטוב ביותר של אלן מאז 'פשעים ועבירות קלות' ", והיו שחלקו ואמרו "מאז 'לפרק את הארי'". האמנם?

ובכן, כן ולא. "נקודת מפגש" רחוק מלהיות יצירת מופת. הוא אף רחוק מלהיות סרט נהדר. אבל הוא ללא ספק סרטו הטוב ביותר מאז "לפרק את הארי", שלמרבה הצער מעולם לא זכה להערכתו הראויה. "נקודת מפגש" הוא, בסופו של דבר, לא יותר מיצירה אלנית סבירה.

 

מה שהופך את המסע בסרטו החדש למרתק וראוי הוא העובדה שאלן, שהתרגל בשנים האחרונות למחזר את עצמו לעייפה, מתחיל לבחון מעט את גבולותיו הקולנועיים. נעימות הג'ז המשוחררות התחלפו בצלילים החורקים של תקליטי אופרה שרוטים. המבנה העלילתי הרפלקסיבי והמודע לעצמו, לעיתים יתר על המידה, פינה דרכו לסיפור מתח, קלאסי כמעט. מנהטן הפכה ללונדון (בעיקר משיקולי הפקה ותקציב), ואולי ההפתעה המבורכת ביותר - וודי אלן בוחר שלא להשתתף בסרט, וחשוב מכך - הוא נמנע מלייצר לעצמו אלטר אגו בעולמה של היצירה, כך שאנו לא נאלצים לחזות בכאב בנסיונות מביכים דוגמת אלו של קנת בראנה ("סלבריטי") וג'ייסון ביגז ("כל דבר אחר") לאמץ אותה דיקציה נוירוטית בלתי ניתנת לחיקוי.

 

בית הבובות

 

ובכל זאת, אלן חי, קיים ומרחף מעל כל מילה הנאמרת ב"נקודת מפגש". אותו יוצר, ששיכלל את מתכונת הקומדיה הטרגית או הטרגדיה הקומית והפך אותה לאמנות, מזכיר לנו מהר מאוד באיזה עולם אנו נעים ומיהו אלוהיו של היקום הזה.

 

זה קורה כשגיבור הסרט, בחור אירי ודל אמצעים (ג'ונתן ריס מאיירס), שחקן טניס בעברו שהפך למאמן אישי, יושב על

מיטתו וקורא את "החטא ועונשו", ודקה לאחר מכן מניח את הספר ומחליק לידיו את מדריך קיימברידג' לעיון ביצירותיו של דוסטוייבסקי.

 

בפעולה זו אלן כמו מנופף בידיו ומאותת לנו, שימו לב, לפניכם מחזה מוסר חדש פרי דמיוני הקודח. אך האם אנו באמת נידונים ליצירה מקורית? קשה לומר, שכן אלן עצמו מפנה את תשומת ליבנו לעולם הרחב ממנו הוא שואב את רעיונותיו ודימוייו. כך למשל, מלבד דוסטוייבסקי, תמצאו גם אזכורים ברורים לתיאודור דרייזר ("טרגדיה אמריקאית"), היצ'קוק, שידע דבר או שניים על טניסאים שמסתבכים ("זרים ברכבת"), קצת פטרישיה הייסמית' (בייחוד, "הכישרון של מר ריפלי") והרבה, אולי אפילו יותר מדי, וודי אלן מודל 89', השנה בה העניק לנו את אחת מיצירותיו המופתיות האחרונות, "פשעים ועבירות קלות".

 

ואולי ההבדלים בין "נקודת מפגש" ובין "פשעים" הם שמסבירים את אופיה המוגבל של יצירתו החדשה. "פשעים" הציג את אלן של מחזות המוסר בשיאו. מ"נקודת מפגש" נעדרים אותם רגעים קומיים מורבידיים, ייתכן בגלל שאלן עצמו בוחר להישאר הפעם מחוץ למסך, ואנו נותרים עם יותר מדי סצינות "אווירה", ארוכות מכדי להצחיק וקצרות מכדי לגרום לנו לדמוע או להתייסר באמת. הדבר בולט במיוחד במערכה השנייה והחלשה ביותר בסרט, שנראית כמו ניסיון למתוח זמן עד לתפנית שמתרחשת, כמה צ'כובי מצדו, במערכה האחרונה והנהדרת.

 

זה המקום להדגיש שהסרט אכן תובע צפייה פעילה. קשה שלא להיסחף אחר מהלכיה של דמות תמימה שמוצאת את עצמה הולכת ומאבדת מטוהרה ככל שמגעה עם עולם האפשרויות הבלתי מוגבלות גובר. ובכל זאת, על-אף שאלן מנסה לכפות עלינו את ההזדהות עם דמותו של הטניסאי האובד, קשה שלא לחוש בניכור הרב שחוויית הצפייה כופה עלינו. בניגוד לסרטיו הקודמים, אלן לא מציב בפנינו דמויות בשר ודם. הבמאי הוותיק מניע הפעם חיילי שחמט לכאו ולכאן. ולפיכך כל פעולה של הדמויות איננה מרגישה ככזו שנובעת מאופייה, כי אם משורה של החלטות תסריטאיות שאמורות לשרת את אותו רעיון.

 

ייתכן שזו גם הסיבה שסקרלט ג'והנסן לא זכתה בפרס גלובוס הזהב. בסופו של יום, זה לא היא שמשחקת על המסך, אלא אלן עצמו שמשחק בה. ועל זה כידוע לא מקבלים פרסים.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים