דנה כמה

המוסיקה הישראלית רוצה לפייס. רוצה להרגיע. רוצה לגעת. רוצה הביתה, לאמא, אל הלב, אל הרגש, לסופשבוע רגוע בגלגל"צ, לשומקום באור הירח שלובת זרוע עם אביב-הדומע-גפן. המוסיקה הישראלית היא נס-קפה נטול קפאין, היא אהבה ללא מין, היא אימפוטנציה של גיל הבלות והיא – ברובה – שערוריה מבחינה פופית, יחסית למקום בו ממוקם הפופ העולמי.לא משנה. כל זה יסתיים מתישהו, כנראה בקרוב, אבל לא השנה.

רוחות שינוי

ב"תמוז 2000" - ששודר הערב (ד') בערוץ 2 - לאחר שנה קשה במיוחד למוסיקה המקומית וירידה ניכרת בהופעות, במכירות ובחשק, יכולתם להרגיש משהו מרוחות השינוי המנשבות מסביב למוסיקה הזעירה הזו והמאיימות להפיל בהזדמנות את הבית כולו. בקטגוריית להקת השנה זכתה, אמנם, שוטי הנבואה, אבל שתיים מבין חמש המתמודדות – שב"ק ס' והדג נחש – מגיעות מהיפ-הופ ואינן נפגשות בשום סיבוב עם כל יתר הנוכחים באולם ועל הבמה.

בקטגוריית זמר השנה הודגם שוב מאבק האיתנים המתקרב בין דהויי הסקאלה, להלן איינשטיין, קליינשטיין ואביב, לבין חמי רודנר ואסף אמדורסקי, מי שמעולם לא זזו מילימטר מעמידתם המוסיקלית האיתנה בחזית האלטרנטיב והאלקטרוניקה, בהתאמה. הבלתי אפשרי דווקא התרחש: אמדורסקי - אחד מאנשי הפופ היחידים בישראל הנמצאים, מוסיקלית, בחיים - זכה. משבצות זמרת השנה ואלבום השנה נכבשו בידי דנה ברגר – לא בשורה מוסיקלית מדגם אמדורסקי, אבל בשילוב אמדורסקי ונצחונו, איתות ברור מטעם האקדמיה כי מוטב לו לפופ הישראלי להוסיף לשבת, לטובתו, במשלט שנקין.

אלא שתיכף אחר-כך זכה אביב גפן בשיר השנה, ופסע לבמה כמי שכל המוסיקה הטובה והמעודכנת שבעולם לא תצליח להכריע את שיריו הגריאטריים ותמליליו היגעים. על "עורי עור", אגב, זכה גפן גם בפרס תמלילן השנה, תוך שהוא גובר על – האין קץ לגיחוך? – מאיר אריאל, אולי גדול התמלילנים שקמו כאן מעולם; ועל "אריק" של שלומי שבן, בעליל הדאחקה הטקסטואלית המוצלחת של השנה האחרונה.

מפגש על כוס תה

כך שהמהפכה כמעט קרתה, ועדיין לא. זה רק עניין של זמן, מותר לקוות, עד שלמוסיקה הישראלית יוולד האמינם שלה, שינתץ הכל בכוח המילים ויכולת ההשתנה-על-כולם-כל-הזמן. עד שמשהו כזה יקרה – ולא שבגלגל"צ ירגישו גם כשזה כבר יקרה – התנהל "תמוז 2000" באופן חלק ונעים יחסית, בעצלתיים בלתי מאיימות וללא תחושת הסכנה המרחפת תמידית מעל האוסקר הישראלי פן ייחשף הזוכה הבא במלוא הלן-קלריותו.

זה היה, ברובו, מפגש בין-ערביים על כוס תה בין קשישי הפופ המקומי – מי שכבר הפכו לאריחים דהויים בפרצלציה של חיינו כאן, להלן ארצי, ריטה ואיינשטיין – לבין הצעירים נעימי ההליכות וטובי-הכוונות מזן עברי לידר ושלומי שבת, שכל שהם מבקשים, נדמה, הוא להיות מיין-סטרימיים מספיק כדי להגיע לגילם של הראשונים ועדיין לשמש תפאורה טלוויזיונית בשידורי קשת. ריטה זכתה על קליפ השנה וטוב שזכתה, שכן בגבולות המזרח-התיכון רק היא לבדה מסוגלת לתת, ללא כחל וסרק, את נאום הזכייה הבט-מידלרי בדרמטיותו, הנחוץ כחותם כשרות לטקסים מסוג זה.

פרס על הריגוש: לערוץ הראשון

גידי גוב כמנחה הוא עדיין הבחירה הנכונה לכל עניין שהוא במדיה הישראלית, והפרס על מפעל חיים שהוענק לחנוך חסון מהטלוויזיה הכללית איפשר, בתוך לקט קצרצר משידורי שחור-לבן ישנים של הערוץ ההוא, להיווכח איזו עבודה כבירה נעשתה שם לאורך השנים וכמה אנחנו מתגעגעים. זה היה הכי קרוב לריגוש אמיתי שהערב הזה הגיע, וזה קרה בחסות הערוץ הראשון.

לא היה ב"תמוז 2000" דבר מעליצות הנעורים הבועטת של טקסי פופ דוגמת האנארכיה המאורגנת של אם.טי.וי, אבל עם הבמה המעוצבת היטב, ההתנהלות המכובדת יחסית ונאומי התודה הסבירים, אפשר לסגור כי "תמוז" מצמצם פערים מול ה"גראמי" מהר בהרבה מכפי שהאוסקר הישראלי פותח אותם מול האוסקר. להלן, לפיכך, רשימת הפרסים האלטרנטיביים לסיכום הערב:

פרס גדול הטרחנים עלי אדמות: שלמה גרוניך.

פרס חצאית המידי התמוהה: מיקה קרני.

פרס לוק נערת-הרוק וול-דאן: איגי וקסמן.

פרס האופס-גופיות-בטן-כבר-לא-עולות-עלי: אחינועם ניני.

פרס קול הקטיפה ע"ש יפה ירקוני: טל גורדון.

פרס הנראה-בדיוק-כפי-שטייקון-מוסיקה-אמור: רוני בראון.

פרס ההינשאי-לי: דנה ברגר.

פרס עידוד צמצום הילודה: משפחת שבת.

ועכשיו ברצינות, רשימת כל הזוכים:

זמר השנה: אסף אמדורסקי

זמרת השנה: דנה ברגר

להקת השנה: שוטי הנבואה

שיר השנה: אביב גפן, "עורי עור"

אלבום השנה: דנה ברגר, "עד הקצה"

תגלית השנה: שלומי שבן

מופע השנה: עברי לידר

דואט השנה: שלומי שבת וליאור נרקיס, "לכל אחד יש"

קליפ השנה: ריטה, "תפתח חלון"

מלחין השנה: ורד קלפטר

תמלילן השנה: אביב גפן, "עורי עור"

פרס על מפעל חיים: חנוך חסון

התרומה למוסיקה ישראלית בחו"ל: אחינועם ניני

הביצוע המחודש לשיר: פבלו רוזנברג ויואב יצחק, "ילדונת"

אלבום הביצועים המחודשים: שלמה ארצי, "אהבתיהם"

הביצוע הקולי המיוחד: ריטה ורמי קליינשטיין, "זמן"