עוד לא אבדה תקוותנו

התעוררתי מבועת, שטוף זיעה קרה, והתיישבתי במיטה. זה היה רק סיוט. ובסיוט, שוב משודרת בערוץ 10 "הדוגמניות", ושוב אני צריך לכתוב על זה, ושוב גלית גוטמן ניצבת בפני שתי מועמדות סופיות לסילוק, פותחת ואומרת: "מימי, פולי", עוצמת את עיניה בחוזקה כמי שמתקשרת עם עולם המתים – להלן עם מיקי בוגנים ובטי רוקאוויי – ואז מכריזה כי פולי, על-פי החלטת השופטים, את חוזרת הביתה.

אלוהים, מזל שזה היה רק סיוט. מזל שבחיים האמיתיים, מתמודדות "הדוגמניות" בעונתה השניה אינן נעליים כי אם כפכפים, וההפקה אינה בשקל וחצי כי אם בשקל תשעים, ויש גם שופט חדש, הפרסומאי ספי שקד – תנו לו את 15 דקות התהילה שלו ותקבלו עודף – ויש צלם בית חדש, עידו איז'ק, שמותיר רושם של מי שרק לאחרונה למד ללכת זקוף, וכמאמר קונאן בשעתו, לרדת על כל אלה זה כמו לשרוק בוז באולימפיאדת הנכים.

הצרה העיקרית היא שה"דוגמניות" אכן שודרגה מעט. בבסיסה היא עדיין ריאליטי-טראש מהסוג המיושן, אבל בעוד שעונתה הראשונה לוותה בהפקה מהגיהנום ומתמודדות ממאדים – מה שנתן לתוכנית איזה ערך קאלטי והפך אותה לפאן בערך כמו לראות תאונת רכבת בה מעורבים כל האנשים שאף פעם לא סבלת – הרי שבעונה החדשה, לפחות בפרק הפתיחה, הפאן נעלם. בפרק השני הפאן חזר חלקית. העניין הוא בעיקר המתמודדות: הן אולי כוללות הפעם אתיופית, ערביה, שלישיה – אלוהים, חוץ מצ'רקסית, יש הכל – אבל אפילו לא לאמה מדברת אחת מדגם מיתר עמוס, או כאפה מהלכת מדגם אוולין. כולן הפעם ארנביות מיומנות שחרשו יותר מדי על פרקי העונה הקודמת.

אבל בואו לא נאבד תקווה. "הדוגמניות" תמיד עשויה להתרומם, כלומר לשוב ולהידרדר. היא עדיין רומסת בהנאה גלויה כל בדל תקינות פוליטית, משכשכת בדיצה בשלולית של טיפשות, ובפרק השני אפילו הודתה המתמודדת שרון: "על המסלול הרגשתי פשוט מטומטמת". ובכן, האמת סוף סוף; על התעשיה, על התוכנית, אולי על הערוץ כולו. תודה.

יש ל"הדוגמניות" פוטנציאל כלשהו. בכל זאת בוגנים הגיע לעבודה בכושר-שיא ורקאוויי מוסיפה לתת לו פייט ראוי בכל הנוגע למוטת כתפיים. מבין המתמודדות בולטות מימי המתוקה, אתיופית בטעם לימונדה; ומישל, הצפונית הנמרצת מהרצליה, מי שמגדירה סוג מופע חדש – גבות לפצצות. המון גבות. בפרק הראשון המתמודדות העדיפו, כמובן, לזרוק את הערביה לים, אבל זו ייבבה לשופטים בדמעות תנין (ערבי) וניצלה על רקע מדיני. בפרק השני שיגרו את הנמוכה לדרכה. בעצם, את הגמדה. הם היו מעדיפים את זה ככה. בלי התייפייפות.

הייתי רוצה לשתף אתכם בכמה דברים שאמר אביעד קיסוס ב"Y בעשר" בשיא הרצינות: "מירי מסיקה – הזמרת שנכנסה לכולנו ללב". "תמונה אחת שווה אלף מילים". "נינט טייב מרגשת מתמיד". בקיצור, וקיססו שנינותם לאתים, ואביעדם

לקלישאות, וגר קיסוס עם "ראש אחד" ואביעד עם הילה נחשון ירבוץ, והשאר היסטוריה עגומה של ניסיון משורבב-לשון ומתנשף להיות גיא פינס.

כי זו שאיפתה הגדולה של "Y בעשר": להפסיק להיות אחותו הצולעת, האיטית וחסרת הקואורדינציה של פינס, ולהפוך לסינדרלה החדשה. גם קיסוס, בצומת מילר-או-קיציס הנוכחי של קריירתו, רוצה להיות פינס. בהצלחה עם זה.

תוכנית הבכורה של "Y בעשר" השבוע – מגששת ומגושמת – בכל זאת הביאה סוג של הישג: חשיפה ראשונה לעבודת האולפן של נינט טייב עם אביב גפן והשמעת קטע משיר חדש. מה נגיד; כשנינט טייב אומרת "יש לי רגעים שאני נכנסת לסוג של עצבות", יש לי רגעים שבהם אני לא בטוח שנינט אכן כה שולתתת. בכל זאת, טייב נראית כרגע כגירסת פלסטיק מעוקרת של עצמה המקורית, חוכמת הפריפריה המפורסמת שלה הפכה לבייגלה צפון תל-אביבי, וכשהיא מבצעת את הפוזות המוזיקליות העגומות והמיושנות של גפן, אפשר להגיד על זה הכל מלבד טייב. לשיר שהושמע קראו "איך מרגישים כשפתאום נגמר", והתשובה, מבחינתי ברורה: הקלה גדולה. לגבי "Y בעשר", ניתן להם עוד שבוע להתארגן (ואז נעביר סופית לפינס).

מה, הגיע תורי? להיכנס לרופא? אבל עוד לא גמרתי לקרוא את "עולם האשה" פה בהמתנה. או שאולי... רגע, אני לא בשום חדר המתנה. אני רק מרגיש כמו בחדר המתנה אחרי הצפייה ב"בין גבר לאשה", מין תוכנית דידקטית וצפויה על הנושא הכי משומש בעולם – זוגיות – שנשמעת ומתנהגת כמו כל מגזין נשים שטוח. זה אומר שהיא מנסחת שאלות כמו "מה מדליק אותנו?", "האם יש הגיון בהתאהבות?" ו"מה הסכנה שבן-הזוג שלנו יבגוד בנו" – בדיוק כאילו מדובר היה בהפניות השער ליד הצילום המרוטש של אורנה דץ במחוך, או מה.

התוכנית עצמה לא מרחיקה לכת מעבר לזה: סקסולוג, סקסולוגית, אולי גם סקסופון, אומרים לכם כל מה שקראתם באלפי חדרי המתנה: התשוקה זמנית, האהבה תמידית, הסקס הכרחי, וכך תשאירי אותו מעוניין, וכך תגוון לה את הפורפליי בהפסקת המחצית. שמרנות במסווה פתיחות, דידקטיות ונורמטיביות במסווה דיון חוקר.

אז כן, יש כאן, בתווך, גם זוגות ישראליים שמספרים איך זה אצלם וגורמים לך, רוב הזמן, להתכווץ לתנוחה פנסיונרית מול התבטאויות כמו "היא כמו פוד-פרוססור... רמת הגמישות שלה מצוינת", או לתהות מדוע, בלי שביקשת, מתעקשים שמונה זוגות לגולל בפניך את סיפורי היכרותם, רומנטיים כפרופ' היס המנסה להיזכר היכן הניח את הראש.

כמעט הכל כאן טריוויאלי, נאמר והושמע כבר אלפי פעמים. הכל מצולם היטב, מואר יופי – בכל זאת נירית ירון, היוצרת, היא יופי של במאית פרסומות – ומלווה במוזיקת רקע סנטימנטלית באופן הולם. סביר ש"בין גבר לאשה" תמצא לה קהל שיראה בערימת האיטריות המחוממות האלה סוג של בהיית-נחמה נוחה לשלב הפוסט-קינוחים של שישי בלילה. אישית, אני מעדיף להיכנס כבר לרופא, גם אם מדובר במנתח חניכיים שבדיוק אזלו לו חומרי ההרדמה.

• לכולם: לא אהבתם את מיקי בוגנים ב"הדוגמניות"? לא תאהבו אותו גם ב"מיקי שיק", תוכניתו החדשה בערוץ 10. התוכנית דוברת אוחצ'ית עתיקה, ובאמת שעדיף לכם לקחת כפית בוגנים פעם בשבוע ב"הדוגמנית". יותר מזה עשוי לגרור תגובה אלרגנית.