שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הלוזר ואני
    ג'וש שירמן, אחד הבלשים המעניינים בספרות העברית שחוזר אלינו ב"האישה השנייה", הוא לא בדיוק ליאור אשכנזי. במובנים מסוימים הוא אפילו לוזר מוחלט. אז פלא שמחברו, יאיר לפיד, חושש לגמור כמוהו? "שום דבר שעשיתי בחיי לא שכנע אותי שזה לא ייגמר בכל רגע נתון". ראיון בלי שאלון מורחב ובלי דמעות של מופז. מבטיחים
    חמישה חודשים של פגרה מהטלוויזיה, שש שעות ביום של כתיבה מרוכזת – ו"האשה השנייה", רומן בלשי של יאיר לפיד, מגיע לחנויות. אני מעזה להניח שאף אחד לא יפעיל בורסת הימורים משרדית בשאלה, אם יהיה כאן רב מכר או לא. ברור שיהיה. באומה שסקרנותה הרכילאית לא יודעת גבולות, פשוט נדמה שאי אפשר אחרת. הדרך אל הקופות של "סטימצקי" סלולה, אבל גם מאוד מאוד מוצדקת.

     

    כי מי שייקח את הספר לידיים וישקע בו יגלה שהוא לא יכול להפסיק. ומתישהו, כבר בעמודים הראשונים, צפויה כאן הפתעה, כי ברגע שמתחילים לקרוא, המותג "יאיר לפיד" פשוט מתאייד. ואז קורה בדיוק מה שצריך לקרות בבלש משובח: נשארים עם גיבור אחד מאוד לא מושלם, נוגע ללב בבדידות ובחיספוס שלו כמו גם בנסיונותיו הנואשים להיפטר מכמה קילוגרמים בעוד הוא מתאושש מן הפאשלה הגדולה של חייו, לא נגלה מה היא, ומנהל שתי חקירות קשות. מסביבו מתקיימת מציאות שבה טירור, משפחות פשע עשירות ומשטרה חלמאית מאלצים את הקורא להתבונן מדי פעם לצדדים בחרדה מסויימת, כי לפיד רקח כאן תרכובת של חומרים עדכניים כה משכנעים, עד שנדמה שעוד מעט אחת מדמויותיו תתייצב על מפתן הדלת – ורצוי מאוד שזה יהיה שירמן שטעה בכתובת, ולא אחד מן הרעים.

     

    אם אתם עדיין לא מכירים את ג'וש שירמן, פסחתם על אחד הבלשים הכי מעניינים שנוצרו בספרות העברית. את "הראש הכפול", המופע הראשון שלו על המדפים, יצר לפיד לפני יותר מ-15 שנה. יותר מעשור חלף עד "החידה השישית", וטוב שתקופת הדגירה התקצרה הפעם. כמי שלא מאוהבת במותג אבל מאוד מעריכה את יכולות הכתיבה של לפיד (למעט "חדר מלחמה"), השיחה בינינו נפתחת בהצעה דמיונית: נגיד שהיו אומרים לך, תעזוב את כל מה שאתה עושה, תמשיך להרוויח מה שאתה רגיל להרוויח – ושב תכתוב ספרים. רק זה. הולך?

     

    "אני לא בטוח שהייתי מסכים", משיב לפיד, "בטח לא להפסיק הכל – אם כי ברור שהכתיבה היא באמת העיסוק הכי נחשק, גם כתיבה עיתונאית כשהיא במיטבה, ואני לא כל כך אוהב את ההפרדה המלאכותית בין כתיבה כזאת ואחרת – אם היו מציעים לי את זה לפני שלוש שנים, אולי הייתי אומר , 'כן'. היום כבר לא. אני עדיין קצת מתבייש לפעמים בצורך שלי להופיע בטלוויזיה ובהנאה שיש בזה, אבל עם הזמן התוכנית צוברת השפעה, ואני נהנה להיות במוקד ההשפעה. חוץ מזה, אף פעם לא עניין אותי הכותב המיוסר בעליית הגג שלו או החיים ככותב כזה. אני צריך להתחכך בחיים, לנגוע, ללכת מכות בבארים – ואני חושב שמנגיעות בחיים יוצאים כותבים טובים יותר".

     

    מתי בפעם האחרונה הלכת מכות בבאר?

     

    "לפני עשר שנים".

     

    מי ניצח?

     

    "אני. אל תשכחי שיש לי חגורה שחורה בקראטה".

     

    ההוא שהפסיד, היה יותר גבוה ממך?

     

    "קצת. אני לא באמת עסוק בגובה שלי כל הזמן".

     

    אבל הבלש שלך כן. ג'וש שירמן כל הזמן אומד גובה ומשקל, שלו ושל אחרים, של הטובים ושל הרעים.

     

    "את זה למדתי לעשות מקצין משטרה - את סימני ההיכר הראשונים שצריך לזכור כשנתקלים בחשוד, ויש גם שאלון כזה שצריך למלא עם הפרטים הראשוניים האלה. ברור ששירמן, שהיה פעם במשטרה ופרש, עושה את הדברים האלה כמעט באופן אוטומטי".

     

    מאחורי המותג

     

    הנה עוד כמה דברים ששירמן עושה: הוא מודאג מיכולתו לגבות שכר ולשלם חשבונות. הוא נוהג בוולבו עתיקה וחורקת. הוא גר בדירת שניים וחצי חדרים ברחוב מאפו, והוא בעליל לוזר מוחלט, במונחים עדכניים של הצלחה: אין לו כסף, כוח, או מעגלים גדולים של הערצה סביבו. גם כשמשתדלים מאוד לשכוח את המותג, מאליה עולה שאלת הפסיכולוגיה בגרוש: אתה פוחד לגמור כמו שירמן?

     

    "כל הזמן", הוא אומר, ממש יורה בלי לחשוב לרגע. "שום דבר שעשיתי בחיי לא שכנע אותי שזה לא ייגמר בכל רגע נתון, ממש עכשיו".

     

    אבל אלה לא הפחדים היחידים שמלווים את הספר. גם ב"החידה השישית" וגם כאן, עולה פחד עצום מפני מותם של ילדים.

     

    "כן, וזה טבעי לגמרי, כי כתבתי אותם כשכבר הייתי אבא. זה הפחד הראשי של חיי. בספר הראשון אני חושב שהייתי חשוף הרבה יותר. את 'הראש הכפול' כתבתי חמש שנים אחרי שאחותי מתה, והנוכחות של האחות המתה של שירמן נמצאת לכל אורך הדרך, גם בספר הזה".

     

    ונמצאת גם חרדה די גדולה מהתפרקות של המדינה. אתה שותף לה, או ששירמן סתם רואה שחורות מתוקף מקצועו?

     

    "בישראל יש חצי ממספר השוטרים לנפש שיש בשבדיה. כולנו חיים במציאות של פשיעה הולכת ומתגברת, מן הקטנות – יגנבו לך את הרדיו מהרכב, כבר לא תתלונני במשטרה, כי מראש את יודעת שאין טעם. כמובן שזה נמשך והולך בגדולות,
    בעבירות צווארון לבן, במשפחות פשע, בשחיתות שלטונית. החוק שלנו לא מאפשר להקים כאן משטרה עירונית, למרות שאנשים כמו חולדאי היו מוכנים לעשות את זה, ובלי מימון מן המדינה, ולמרות שהדוגמה של ג'וליאני בניו-יורק מוכיחה שגם מבחינה כלכלית זה כדאי, זו השקעה שמחזירה את עצמה מהר מאוד. פעם ישבתי עם מומחה גדול לעניינים האלה וחישבתי שאם היו מוסיפים למשטרה 10,000 שוטרים, זה היה עולה לנו פחות מאחוז מתקציב המדינה, ומשנה את מצבנו ואת הביטחון האישי של כל אחד כאן מו היסוד. אבל אני גם יודע שזה לא יקרה".

     

    למה?

     

    "כי איבדנו, כחברה, את היכולת לבצע מהלכים גדולים של השתנות. כי אנחנו תקועים לפחות שלושים וכמה שנים עם עזה עד שמבינים שכבר אי אפשר. במובן הזה, הספר מבטא מצב קיים, ושירמן, כמו כולנו, לא בנוי לתקן את העולם".

     

    הוא גם לא רוצה. הוא לא בלש רומנטי חדור שליחות-הצלה.

     

    "לא, הוא איש שחי על פי קודים נוקשים משלו, והם לא תמיד מציאותיים. למשל, האמונה העמוקה שלו בנאמנות חברית בלי גבולות. וההתנגשות בין הקודים האלה לבין הדרך שבה אנשים אחרים חיים מכניסה אותו לא פעם לצרות".

     

    אבל הנאמנות שלו-עצמו נעצרת הרבה לפני זה: כבר בהתחלה הוא מסבך את עצמו בהחלטה מאוד לא מוסרית.

     

    "דמויות לגמרי מוסריות הן דמויות נורא משעממות, בטח בבלשים, ואם יש שני דברים שאני לא מסוגל להתמודד איתם בבני אדם, זה שעמום ורוע. אני מקווה ששירמן לא משעמם – אבל גם החולשות המוסריות שלו לא מובילות אותו אף פעם להזדהות עם רוע".

     

    אהבה, מודל 2006

     

    לפעמים, שירמן פותר את בעיותיו בדרכים מאוד לא עדינות ודי מדממות. סצינות ההתגוששות והמכות בספר מצויינות ממש, ולפיד מקפיד שגיבורו ייצא מהן קצת יותר חבול ממה שהיה לפני כן, ויוסיף לרזומה שלו עוד כמה צלקות רציניות, פצעים, חבורות ומכות טריות. מה שלא ממש מקנה לו עוד חברים חדשים או אהדה מן המין הנשי. בכלל, יחסיו עם המין הזה, בלשון עדינה, הם בעייתיים ביותר, למרות שלפיד מודה שגיבורו "רוצה כמו כולם שיאהבו אותו, וזו אחת החולשות שלו".

     

    למה זו חולשה?

     

    "כי הוא מצפה מן העולם לדברים לגמרי לא אפשריים, ומנסה בכוח להתרחק מכל אישה שעלולה בעיניו לסכן את שלומו הרגשי. כשגבר ישראלי בשנת 2006 מרחיק מעליו נשים ככה, כנראה שמדובר על אהבה".

     

    והוא ימשיך לחפש אותה בספרים הבאים?

     

    "הוא ימשיך, אני מקווה עד שנזדקן ביחד. אולי עד שלא יהיה לו עוד כוח ללכת מכות".

     

    ואז יאיר לפיד יתיישב סוף סוף לכתוב רומן לא-ז'אנרי, בלי פיגומים ובלי היסטוריה של בלשים?

     

    "מה רע בבלשים? אני מאמין שלכתוב בלש טוב זו בהחלט משימה ראויה לסופר, ואם אני יכול לכתוב אחד טוב, זו גם משימה ראויה לי".

     

    אבל אתה מוכן להודות ברצון ובצורך לכתוב גם משהו אחר, שבו יש אולי קצת פחות ברק וקצת יותר עומק?

     

    "אני מוכן, ואולי זה עוד יקרה. ואולי לא".

     

    מי הסופרים שאתה מקנא בכתיבה שלהם, שכאשר אתה קורא אותם אתה אומר לעצמך –ככה הייתי רוצה לכתוב? על ג'ון לה קארה אנחנו יודעים כבר. יש עוד?

     

    "המינגווי, כמובן. וריימונד צ'אנדלר, רוס מקדונלד..."

     

    ומחוץ לגבולות הז'אנר הבלשי?

     

    "האחרון שנגע בי באופן הזה היה ג'ון אירווינג".

     

    אין סופרות ברשימה שלך?

     

    "יש סופרת שאני נורא מקנא בה, קוראים לה שולמית לפיד, ויש לי הזדמנות לומר לה את זה פעם בשבוע ביום שישי, ואז היא אומרת לי שאני כותב טוב ממנה ואני אומר לה שלא, ובגלל שיחסינו בעיקר הם חוץ ספרותיים, משם עוברים ישירות למרק".

     

    היא גם קראה את כתב היד?

     

    "היא, ואבא שלי, ואשתי, וחבר אחד".

     

    ועכשיו כשיש ספר – צפויה המיני סידרה?

     

    "לא חושב. נדמה לי שהעלילה כאן מהודקת בצורה כזאת, שהיא מתאימה יותר לסרט".

     

    תכתוב גם את התסריט?

     

    "אם הסרט ייעשה בישראל, כן, אני חושב שכבר היצגתי קבלות בתחום הזה, בכל זאת 'חדר מלחמה' זכתה להערכה וגם לאהבה של הצופים".

     

    ומי יהיה שירמן –אלון אבוטבול או מנשה נוי?

     

    "מנשה נוי. אלון אבוטבול הוא שחקן נפלא, אבל גמיש מדי. אין לו הכבדות הזאת שרובצת על שירמן, שאני מרגיש שרובצת גם עלי, אפילו במובן הפיזי. מנשה נוי הוא יותר כמוני וכמוהו".

     

    ועכשיו, "האשה השנייה" (הוצאת קשת), עדיין רק בין כריכות רכות, לשיפוטכם. יאיר לפיד לא ייעלב אם תקנו אותו בגלל הדימוי, אבל הנה הימור בטוח אחרון: הוא רוצה שתאהבו אותו. לא את לפיד, את שירמן. מבין הבלשים שהסתובבו על המדפים בשנים האחרונות, הוא ראוי לזה מאוד.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים