כועסת על המדינה, לא בא לי להצביע

התמונות עדיין טריות במוחי. מאז הגירוש אני מאזינה רק לרדיו מורשת ולרדיו ברסלב. בזק מסרבים להתקין לנו קו טלפון בטענה שמדובר במגורים זמניים (מישהו גייס אתכם כדי לעזור לשרון ולבשיא להתעלל במגורשים?) ולכן ודאי שאין לי פקס ואין אינטרנט. כשאני עונה לפלאפון אני שומעת את המתקשר אבל הוא לא יכול לשמוע אותי (גם אותו בטח מישהו סידר). בקיצור נותקתי.

האמת שהמצב הזה היה די נוח לי. לא שמעתי כלום על הבחירות ובתוך הערפל שנוצר סביבי היתה אשליה של הפוגה. העדפתי אם כן להמשיך לשרוף אוכל על הכירה החשמלית ולמצוא פתרונות יצירתיים להתארגן בקראוון בלי לתקוע מסמרים (אנשים טובים ממדרשת שבי שומרון אפשרו לנו לגור שם עד שימצא לנו פיתרון, בתנאי אחד: שלא נחורר את הקירות) גם לשכנים לא יכולתי לברוח כי אצלם המצב גרוע בהרבה: יש להם תשעה ילדים דחוסים בקראוון וחצי. על הקיר תלויה תורנות - מי זוכה לישון הלילה על מיטה ומי נידון לישון על המזרון.

השלווה שלי הופרה באחת, ושוב על ידי אריק שרון. בפעם הראשונה מזה כשנתיים נהניתי לשמוע חדשות. סוף סוף כל היודעים והמומחים וחוזי העתידות הקרויים מומחים לענייני-השד-יודע-מה-של המזרח התיכון היו בהלם ולא ידעו מה לעשות. פתאום כל הכופרים מתפללים. כל מקדשי הספק והמיואשים מוכנים להאחז בשביב תקוה ולהיות בלתי ריאליים לחלוטין. האם שמעתי ברדיו את המילה "אמונה" ולא מפי תושבת נצרים?

אבל, שעת הזהב נמשכה זמן קצר מדי. המשגיחים מאחורי המיקרופונים התחילו לבדוק לנו בציציות אם אנחנו מתפללים לשלומו. זוכרים את ציד המכשפות של כל מי שלא מגנה את רצח רבין? אז הפעם זה: התפללת או לא התפללת לשלומו של אריק שרון? אתם מבינים? כל הלועגים לתפילה, הציניים הכופרים רוצים שאני אתפלל! אז זהו שלא. זאת אומרת ודאי שאתפלל אבל לא לשלומו של אריק שרון.

אריק הפך את ישראל לדיקטטורה, וכולם שתקו

אריק שרון הוא דיקטטור, הגדול ביותר שקם במדינת ישראל. הוא לא רק דיקטטור, הוא הפך את מדינת ישראל לדיקטטורה. וכולם שתקו - כי זה היה נח להם, היה נח להם, לבתי המשפט, לתקשורת וליפי הנפש בשמאל שאצלם המושג "אדם" משמעותו פלסטיני, משום שהוא האדם היחיד שיש לו זכויות. היה להם נח כי הם ידעו שהוא היחיד שהצליח לבצע את האידיאולוגיה שלהם. ולכן עכשיו כולם בוכים עליו והופכים אותו לגיבור ישראל. בבת אחת נשכחה השנאה לשרון, נשכחה מלחמת לבנון. נשכחו השחיתויות.

כשנמאס לי לשמוע את כל זה פשוט כיביתי את הרדיו. אבל תובנה אחת הספיקה להבליח אל מוחי: הם בונים דמות חדשה. מציירים פנים לבלון הנפוח והריק ושמו אהוד אולמרט. אולמרט, שבבחירות הקודמות בקושי הצליח להגיע למקום ריאלי בליכוד, שהיה ראש עיר נחמד אבל לא יותר מזה, הוא קריקטורה. אריק שרון אהב אותו כי הוא דיקטטור, ודיקטטורים לא אוהבים לידם אנשים חושבים. אנשים שיש להם דעה והם מעזים להביע אותה.

וכך היתה רשימת קדימה (חוץ מפרס שפשוט היה חייב להימלט כבר מהעבודה) רשימת צללים חיוורים, מהנהנים בראשם לכל מה שיאמר הרודן. ממש מזכיר את הקריקטורה על צומת בשעתה - רפול בראש ואחריו חבורה של "רפולים". התוכנית היתה מוצלחת. שרון הצליח להביא מספר נאה של מנדטים (כך לפחות אמרו הסקרים, שגם להם אי אפשר להאמין - הרי בוחרים איזה סקר לשדר ואיזה לא) ורבים קפצו על המציאה- כיסא בקלות, בלי לעבוד, בלי להתאמץ, בלי לשחד חברי מרכז. 

אבל אופס - קרה משהו - נשלחה יד מלמעלה וחטפה את המודל הבסיסי, ופתאום נשארו רק השיכפולים... מה יהיה עכשיו? התקשורת לא התבלבלה והנה היא בונה לנו מהקריקטורה מנהיג חדש - אולמרט. יחד עם הרבה הרבה חשיפה תקשורתית, הרבה סקרים שממשיכים לנבא למפלגה המבוקשת מנדטים מרובים. מהסקרים שטענים אחרת פשוט מתעלמים - ונדמה שהוא שומר על כוחו. צילום מלמטה יראה אותו גדול, תאורה נכונה שמטשטשת את השקים מתחת לעיניים - והנה לנו גיבור לאומי חדש.

אז למי אני מצביעה? אני לא יודעת. האמת שאני כל כך כועסת על המדינה שלא בא לי בכלל להשתתף בבחירות, כפי שהצהירו מזמן כבר חברי המגורשים. אבל יש כמה חברי כנסת בודדים כמו אורי אריאל ואריה אלדד שנלחמו בשבילי גם לפני הגירוש וגם אחריו, והייתי בהחלט רוצה לראות אותם גם בכנסת הבאה.