טרנד בהתהוות: בני +40 מכורים לריצה

משבר גיל ה-40 תמיד מגיע בפתאומיות. 40 שנה אתה יודע שהוא שם, אורב בפינה, אבל אתה מתעלם, עד שהוא נוחת עליך. רוב האנשים מחליטים להילחם בגיל בדרך היחידה שהם מכירים: הם נרשמים לחדר כושר. אחרים מפתחים תחביבים מוזרים, כמו הכנת מאפרות מקרמיקה.

ורד ליבנר, בת 43 מתל אביב, הלכה עם זה קצת יותר רחוק: היא רצה מרתונים, ובזמן המועט שעוד נשאר לה היא מבלה בחוג קרמיקה, "אבל אני לא

עושה מאפרות", היא צוחקת, "אלא כלים שימושיים". לקראת גיל 40 החליטה ליבנר שהיא פדלאה אמיתית ושהיא צריכה לקחת את עצמה בידיים. למעשה, משפחתה החליטה את זה בשבילה. "הבן שלי הוא אלוף הארץ לנוער באופניים, בעלי גם רוכב, ולגיל 40 הם קנו לי אופניים מבריקים ומצוחצחים", היא אומרת. "האווירה אכן היתה ספורטיבית, אבל כשגנבו לי אותם כעבור כחצי שנה היתה לי הקלה, השתחרר בי משהו. באופניים יש אינסטרומנטים, אי

אפשר לצאת איתם לכל מקום, וזה מגביל. התחלתי לרוץ, כי ריצה זה משהו שאת עושה עם עצמך, לא משנה איפה את, את לא תלויה בשום דבר. לרוץ אפשר גם בחופשות בחו"ל".

- את רצה בזמן החופשות?

"אני רצה בוקר בוקר, שישה ימים בשבוע, לא משנה אם זה בוקר בבייג'ין או בוקר ברמת אביב".

קורס הכנה למרתון

ליבנר היא חלק מקבוצה הולכת וגדלה של בני 40 פלוס שרצים את עצמם לדעת. מדי בוקר היא רצה בין 10 ל-20 ק"מ כהכנה למרתון טבריה, שהתקיים ביום חמישי האחרון. ליבנר היא בוגרת קורס ההכנה למרתון הראשון מסוגו בארץ, שמתקיים במועדון לספורט באוניברסיטת תל אביב. במסגרת הקורס לומדים הרצים פיזיולוגיה, אנטומיה ופציעות ספורט. "יש לנו קבוצה מסודרת מהקורס באוניברסיטה, ולמרתון שנערך לפני חודש באתונה הגענו 25 איש. אנחנו מתאמנים הרבה ביחד, ובסוף השבוע שעבר היינו במחנה אימונים בטבריה. עשינו אימונים אינטנסיביים לקראת המרתון, רצנו 36 ק"מ. אני רצה לאט, אז זה לקח לי שלוש שעות ושלושת רבעי. מרתון אני רצה בארבע שעות ורבע. בתור אחת שהתחילה לרוץ לא נורא מזמן, זה לא נורא".

לדברי ד"ר ברק ירוחם, מנהל בית הספר להסמכות מטפלים במועדון הספורט, האחראי על הקורס, זמן הריצה של ליבנר הוא זמן ממוצע למרתוניסט. "ריצת מרתון היא אחת הפסגות הגבוהות ביותר לביטוי יכולת גופנית ספורטיבית", הוא אומר. "העומס על הגוף גבוה מאוד, וללא הכנה מושכלת עלולות להתרחש פציעות. הרצים גם חייבים להיות תחת משטר תזונתי ייחודי, והקורס מקנה להם את הכלים לטפל בגופם".

מלבד כושר גופני מעולה ותזונה דקדקנית, נדרשים הרצים גם להוצאה כספית לא מבוטלת, שמגיעה למאות שקלים בחודש. זו הסיבה העיקרית לכך שרוב הנרשמים לקורס כבר חגגו יום הולדת 40. מדובר באנשים שביססו קריירה ומשפחה וכעת מתפנים לעשות דברים חדשים ומלאי עניין, שיוציאו אותם מהשגרה המייגעת. "אימונים רציניים עולים כסף", אומרת ליבנר. "בגדי ריצה מיוחדים, נעלי ספורט באיכות גבוהה. את לא יכולה להתפשר פה. יש משקאות איזוטוניים, ג'לים ותוספי מזון שנותנים אנרגיה. אלה דברים שעולים כסף, ואני לא מדברת על מסז'ים לתחזוקה שוטפת, לפחות פעם בחודש".

- כמה זה יוצא?

"אף פעם לא חישבתי. אני מדחיקה".

ליבנר מנהלת את משרד התוכנה של בעלה. היא מגיעה תמיד בזמן, שכן אימוני הריצה שלה מתבצעים השכם בבוקר. "אני רצה לפני שהבוקר יודע שהוא בוקר", היא צוחקת. "בשבע בבוקר אני כבר מכינה את הסנדוויצ'ים".

- מה את עושה כשקפוא ובא לך להתכרבל מתחת לשמיכה?

"אין דבר כזה. גם בימים של קור וגם כשאני קמה בארבע בבוקר אין לי הרהורי כפירה. ברור לי שזו הדרך הנכונה".

- דרך לא בריאה במיוחד. מה עם עומס על הברכיים, פציעות במפרקים?

"בטח שזה לא בריא במיוחד. אני לא אהיה יותר בת 30. אני נורא משתדלת להיזהר מפציעות ספורט. אני רצה על דרך ישרה ללא מהמורות. אני יכולה לרוץ על המזח הלוך חזור ברצף, בלי להישבר. מרתון זה לא ספורט לצעירים, למרות שהם מגיעים ראשונים. זה ספורט שצריך בשבילו פנאי, כי האימונים לוקחים הרבה זמן. צריך המון אורך רוח, וצעירים היום צריכים סיפוק מיידי, לא יעד ארוך טווח".

ליבנר טוענת שלא היתה יכולה להתמיד בריצותיה אלמלא המשפחה התומכת. "לפעמים אני הולכת לישון בשמונה בערב, אבל מבינים אותי", היא אומרת. "דבר כזה אי אפשר לעשות בלי תמיכה משפחתית".

המשפחה תומכת גם כשליבנר טועמת כזית בארוחות ערב משפחתיות. "תזונה זה דבר מאוד משמעותי", היא מסבירה. "את חייבת לשים לב מה את אוכלת. אני רצה בבקרים, אז אני לא יכולה לאכול ארוחות שחיתות בערב. אני גרגרנית לא קטנה, חובבת מסעדות, אבל אני נזהרת. בערב אני אוכלת משהו קל".

- אין ויתורים ופשרות בגלל התחביב המיוחד?

"האמת שלא. משתדלים נורא לתמרן, אבל הילדים, בני 11, 15 ו-18, כבר גדולים ומפרגנים".

"קטע מדיטטיבי"

גם שמעון בן ישי (46) מרחובות, ארכיטקט עצמאי, משתדל לתמרן. לעומת אמא ליבנר משכימת הקום, הוא מעדיף לרוץ אחרי שעות העבודה, בין שש לשמונה בערב. גבר טיפוסי. "אני דווקא אבא פעיל", הוא מוחה, "לא אבא וירטואלי".

בן ישי משקיע תשומת לב מרובה במקצוע השני שלו כמרתוניסט. "ההכנות למרתון גוזלות די זמן, אימון כמעט יומיומי, שמתחיל בשעה ורבע ויכול להגיע עד ארבע שעות", הוא מגלה. "תוכנית אימונים נבנית בצורה הדרגתית, וככל שמתקרבים למרתון המכסה עולה ל-90 ק"מ ריצה בשבוע. בדרך כלל מהירות הריצה נקבעת על 11-12 ק"מ לשעה, כך שזה יוצא 10 שעות ריצה שבועיות".

הריצה, הוא מאמין, לא פוגמת בעבודתו. להיפך – כך זורמים אליו רעיונות ארכיטקטוניים מקוריים. "היתרון של ריצה הוא שבעצם אפשר לרוץ בכל שעה, עם פרטנר, בלי פרטנר", הוא אומר, "זה נורא נוח, נורא קל, וגיליתי שזה מתאים לסגנון העבודה שלי. אין לי מערכת שעות של מערכת אימונים מסודרת כמו לו"ז של ספינינג, שאם אתה מגיע חמש דקות אחרי תחילת השיעור תפסו לך את האופניים".

לבן ישי שלושה ילדים, בני 6, 11 ו-16. אשתו מכינה לבגרות בתיכון, ואף אחד מהם לא פריק לספורט כמוהו. "אשתי ספורטאית בנשמה, רק בנשמה", הוא צוחק. "היא עושה קצת ספינינג, אירובי, סטפס. היא והילדים תומכים בי, בשבילם זו חוויה אדירה, מקור לגאווה. אני מאמין בחינוך דרך דוגמה אישית. אני ממעט להגיד להם 'עשה' ו'אל תעשה', אלא עושה בעצמי. היום הם שמים לב לתזונה ומקדישים יותר מחשבה לספורט".

אחים לשריטה

ביום חמישי לפני שבועיים, בדיוק כשרץ מרתון של 42 ק"מ, חגג בן ישי יום הולדת 46. לריצות המרתון נכנס רק בשנה האחרונה. עד אז רץ עם חברים מסביב לבלוק או יצא איתם ל"ריצת שטח נחמדה" ביערות חולדה ובן שמן. "כשנכנסים למתכונת של מרתון חייבים לעשות את זה באופן מסודר, כי האימונים זה קטע מאוד תובעני ואינטנסיבי, זו טראומה לגוף", הוא אומר. "אני עושה קבוע בדיקות דם, בודק את מצב ההמוגלובין, הברזל וויטמין 12 B. למדנו קורס ארוך באוניברסיטת תל אביב ופגשנו אנשים כמונו, אחים לשריטה. אנחנו לומדים הרבה אחד מהשני".

בן ישי יודע שריצה היא לא הספורט הכי בריא שיש, אבל סבור שיותר מדי מיתוסים לא נכונים צמחו סביבה. "ריצה לא שוחקת את הברכיים, זה מיתוס", הוא אומר. "בדקו בקרב אצנים נושא של בעיות פרקים ולא מצאו שחיקה יותר גדולה יחסית לממוצע. מה שכן מזיק זה רדיקלים חופשיים שמסתובבים באוויר ומזיקים לגוף. כשאת נושמת באופן טבעי זה בסדר, אבל כשאת רצה ומשלשת את כמות האוויר שאת מכניסה לגוף, נכנסים יותר חומרים מזיקים שהגוף צריך להתמודד איתם. לכן צריך לאכול מזונות אנטי אוקסידנטיים, הרבה ירקות, ויטמין A , E ו-C. זו תורה שלמה".

- לא נמאס לך לפעמים?

"הריצה נותנת כוח ומרץ ואנרגיות וחשק. באחד הימים המאוד גשומים הרגשתי שבאמת הגיעו מים עד נפש, תרתי משמע, אבל אחרי כמה דקות, כשהגוף התחמם, זה היה נורא פאן לרוץ בגשם. כשיש ממש מבול אני רץ בהפוגות או בחדר הכושר".

מאז שהתחיל לרוץ באופן מקצועי שינה בן ישי את התזונה שלו. "כל התפיסה בנושא תזונה השתנתה אצלי", הוא אומר. "נהגתי לא לאכול מסודר ולא הקפדתי על תוספים ועל חלוקה נכונה של איך ומתי, וזה כל כך חשוב. גם מי שלא מתעסק באקסטרים יכול לשפר את התפקוד והאנרגיה בעזרת תזונה נכונה. אפשר לאכול יותר פחמימות, אבל נורא חשוב הטיימינג. יש משמעות לחלון הזמנים שבו הגוף צורך מזון בצורה אידיאלית. לפני פעילות אני משתדל לא לאכול שעתיים, כי ריצה זו פעילות שמשנה את מרכז הכובד של הגוף. מערכת העיכול יותר דינמית, ובגלל התנודתיות כדאי למנוע עליית מיצי עיכול.

"שעתיים לפני הריצה אני אוכל שלושה תפוחי אדמה אפויים, צלחת עמוקה של פסטה, לחם טוב, אפילו פיצות. אחרי אימון אני אוכל 30 גרם חלבון – כמו גביע קוטג', קופסת טונה, שתי פרוסות עוף – כדי לאפשר לשרירים להתאושש. אני לוקח תוספים כמו כדורי מגנזיום שמונעים תופעות של התכווצות שרירים או עפעפיים שקופצים. אני לוגם משקאות איזוטוניים בזמן ריצה, כי הגוף מאבד ליטר נוזלים בשעה".

- ספורט יקר.

"מאוד, מאות שקלים בחודש. אנשים חושבים שריצה זה לשים נעלי ספורט ולצאת. זה ממש לא ככה. הבגדים חייבים להיות מנדפי זיעה ושומרי חום, קלילים, עשויים בטכנולוגיה מיוחדת. נעליים צריך להחליף כל ארבעה-חמישה חודשים, כי שכבת הבלימה שלהן מאבדת את האלסטיות, ועלול להיגרם נזק למפרקים. בנעליים מסתבר שדווקא הכי יקר זה הכי טוב. יש לי נעלי תחרות שעלו 800 שקל, והנעליים הרגילות עולות סביב ה-500 שקל. אי אפשר לרוץ עם נעליים פשוטות. יש לנו עמוד שדרה אחד וזוג רגליים אחד.

"זה אולי לא תחביב זול, אבל באתי מתחום של אופני הרים שעלו קרוב ל-20 אלף שקל ולא נחשבתי למשקיען גדול, אז יחסית ריצה זה לא ספורט כזה יקר. גרביים מתבלים בטירוף, הולכים לאיבוד ויש להם חיים משלהם. השקעתי גם בשעון דופק שמחובר לג'י.פי.אס ונותן בקרה על מהירות ומרחק הריצה".

- אוהו, חלומו של כל גבר, גאדג'ט ספורטיבי.

"ברגע שרכשתי את הדבר הזה הוא שינה לי את איכות הריצה. זה עולה 2,400 שקל, אבל נותן תוצאה מדויקת על המטר". 42 ק"מ לא הולכים ברגל. עבור בן ישי זוהי רק ההתחלה, ולדבריו הריצה היא כלי מרפא. "זה קטע מדיטטיבי", הוא מחייך, "הגוף נכנס לטייס אוטומטי. אני חושב על הכל, עולים לי בראש רעיונות תכנוניים, מחשבות של מה אני צריך לעשות. חולפים על פני נופים, המראות משתנים, זה מרתק. במרתון אתונה התרגשתי לראות קבוצה לא קטנה של בני 60-70 מלאי חיוניות ועור מתוח. מודלים לחיקוי. זה נפלא להזדקן בצורה כזאת ולא בהמתנה לרופאים מומחים. ספורט שומר אותנו יותר בריאים ואנרגטיים ומשפיע על כל תחומי החיים. כשאתה מתרגל הגוף כבר לא נלחם. זה איזי גואינג, נורא זורם".