לפחות זה רק 90 דקות
נכון ש"דיק וג'יין עושים את זה", הקומדיה החדשה עם ג'ים קארי וטיאה ליאוני, מפספס את כל הפוטנציאל הסאטירי שמונח בו, אבל עדיין מדובר במופע בידור משוחרר שיש לו גם כמה דברים לומר על העולם בו אנו חיים. אהרון קשלס מעדיף ללגום מן החצי המלא של הכוס
רישמו לפניכם את ההישג הבא: סרט הוליוודי בן תשעים דקות!
זה חודשים ואולי שנים שתעשיית הקולנוע האמריקנית החלה להאמין שאורכן של היצירות מעיד על איכותן. אם בעבר קומדית פשע חלקלקה, "השוטר מבברלי הילס" למשל, התמתחה על פני כמאה דקות, הרי שבעידן ג'רי ברוקהיימר, אנחנו מקבלים 147 דקות, לא פחות, של "בחורים רעים 2". בארה''ב, כך נדמה, החלו לדבר רק באפוסים. והנה, ראו זה פלא, השבוע יצאה לאקרנים הקומדיה החדשה בכיכובו של ג'ים קארי, "דיק וג'יין עושים את זה", ששבה ומוכיחה כי קברניטיה של האסכולה התסריטאית המסורתית וכלליה הנוקשים בדבר אורכה הרצוי של היצירה הקולנועית, ידעו על מה הם מדברים.
אין בכך לומר ש"דיק וג'יין" הוא סרט מופלא - הוא אפילו רחוק מלהיות מסרטיו הטובים של קארי - אבל, לפחות יש לו את ההגינות הבסיסית שלא להאריך את שהותו על המסך יתר על המידה. רגע הוא כאן, מעלה חיוך ואפילו שניים, ואז פוף, הוא נעלם.
סרטו החדש של הקומיקאי בעל הפנים האלסטיות מאותת על כוונותיו הנהנתניות כבר בהיותו עיבוד מחודש לקומדיה קלילה וחסרת משמעות משנת 1977. היצירה המקורית, בכיכובם של ג'ורג' סיגל וג'יין פונדה, לא הייתה חביבת הביקורת האמריקנית בשנה בה יצאה לאקרנים וכך קורה גם הפעם. הטענה הרווחת היא ש"דיק וג'יין" נושא בקרבו כמות כה גדולה של חומרי נפץ סאטיריים, שפשוט עצוב לראותם מנוטרלים כלאחר יד, בשל בחירתו של היוצר, דין פאריסוט, לייצר סרט במתווה של קומדיה לכל המשפחה.
ברם, גם אם יש לא מעט אמת בטרוניות הללו הרי שיש משהו נאיבי בכך שנצפה לביקורת נוקבת אודות שיטת התאגידים מצד אולפן סרטים גדול (קולומביה) שבעצמו מהווה חלק מסינרגיה עצומה. לעומת זאת, אולי כדאי ללגום מן החצי המלא של הכוס, ולומר, כמה טוב להיתקל במופע בידור משוחרר שיש לו גם כמה דברים לומר על העולם בו אנו חיים.
והעולם שבו אנו חיים, ליתר דיוק, זה שבו דיק וג'יין חיים, הוא לוס אנג'לס של שנת 2000. מדוע דווקא אלפיים? אלו הימים שבהם הציבור האמריקני נהנה עדיין מאמון מלא בתשלובות הענק. קצת לפני שהתרחשה קריסתה ההיסטורית והטרגית של חברת "אנרון".
בוני וקלייד דה-לה שמעטא
גיבורינו הם נציגיו האופטימיים של החלום האמריקני. בית גדול בפרברים. דשא ירקרק. מכונית נוצצת. ואם לא די בכך הרי שחיוכו הרחב של הזוג נוסך בנו את התחושה שמכאן עוד אפשר להתקדם. ואכן, זה קורה. חלומו הגדול של דיק מתגשם. הוא מוזמן לקומה ה-51 וזוכה לקידום משמעותי - סגן נשיא לענייני תקשורת. למרבה הצער, תמימותו המעוורת מונעת ממנו להבין שהוא לא יותר משעיר לעזאזל, ובטרם הוא מספיק לומר, "וורלדקום", החברה מתמוטטת. כעת, עליו ועל אשתו, שבדיוק התפטרה בעצתו, להתמודד עם המציאות החדשה, ובמילים אחרות, עם העוני והאבטלה. ונשאלת השאלה, מה עושים כשארוחות השחיתות מפנות את מקומן למרק של בית התמחוי והחלום על הג'קוזי הופך למקלחות מאולתרות באדיבותן של הממטרות השכונתיות? ובכן, לפי "דיק וג'יין", פוצחים בקריירת פשע, כמו זו של בוני וקלייד, רק בשלומיאלית.
ואמנם, המערכה השנייה של הסרט היא הרוח החיה והבועטת שלו. יש משהו כמעט סאדיסטי בהתבוננות שלנו בניסיונותיו של הצמד הפוחז לשרוד בכל מחיר. ברגעים הללו הסרט איננו מתיימר עוד לספר סיפור והופך לרצף של אירועים אנרכיסטיים שאף מצדיעים לאחת הקומדיות המופלאות ביותר, "האחים בלוז". כמה חבל שהיצירה לא ממשיכה בהתנהלות המשוחררת הזו עד סופה המר - וכדי לנשוך באמת הוא חייב להיות מר - ובוחרת להסתיים דווקא בתו הכה שגור ומוכר בסרטים הללו, זה שמתכתב עם מסורתו הרומנטית וארוכת השנים של רובין הוד.
ואיך אפשר לסיים מבלי להתייחס לג'ים קארי ותיאה ליאוני. ובכן, הם עובדים נהדר כצמד. אין ספק שעם תסריט פחות דל היינו נהנים מהשילוב עוד יותר, אך יש משהו נכון בציוות של קומיקאי מוחצן ואחוז תזזית דוגמת קארי ובדרנית מאופקת יותר כמו ליאוני.
בהקשר של קארי, "דיק וג'יין עושים את זה", מסמן רגע רב משמעות בקריירה הזוהרת שלו. אל דאגה, הוא עדיין שולתתתת!!!!1, אבל אין ספק שסימני הגיל מתחילים לתת בו את אותותיהם. ואכן, דווקא הקטעים בהם קארי מנסה לשחזר את רגעי הסלאפסטיק מימיו הצעירים כ "אייס ונטורה", הם הפחות משעשעים ואילו הסצינות שבהן הוא נדרש לתגובות קומיות מינוריות הן המוצלחות ביותר. זאת ועוד, אם יש רגע בסרט שקארי צריך לנצור כשחקן הרי שהוא כרוך דווקא בסיטואציה דרמטית. אשתו שוכבת לישון במיטה לאחר שפניה עוותו כתוצאה מניסוי קוסמטי. הוא עצמו כואב כתוצאה ממכה שספג בפיו במהלך יומו הקשה. הוא מביט בה תשוש ועייף. דמעות עולות בעיניו וכשהוא נאבק בגרונו הנחנק הוא מצליח לשחרר מול זוגתו שאך התכערה את המילים הבאות: את עדיין יפהפייה. וכמוה כך גם הרגע הקטן הזה של קארי. פשוט ויפה.
לבלוג "חיים בסרט"
