שתף קטע נבחר

סקס, כספים ואופרות

מכתביו האישיים של מוצרט חושפים אישיות פרועה, מלאת הומור, ייסורים ותשוקות

מוצרט האיש היה, בניגוד מוחלט למוזיקה שיצר, גבר מאוד לא-נשגב, נטול גינונים אמנותיים ופרוע למדי. איש שלא לקח שום דבר ברצינות יתרה. בתולדות המוזיקה הוא ייזכר לעד כסופר-סטאר האולטימטיבי, כשם נרדף ליופי אבסולוטי ולעומק מוזיקלי. אך ככל שהמוזיקה שיצר היא נשגבת, כך מוצרט האדם היה ארצי וחף מנשגבות יתרה. מכתביו הרבים חושפים איש מפתיע למדי.

 

מוצרט, בן ה-21, במכתב לבת-דודתו האהובה (13 בנובמבר 1777): "שפנפנה יקרה מכל, האם את עדיין אוהבת אותי? בחושבי עלייך משהו זז לי בין הרגליים. אז מה עושים? את שואלת מה? לא כלום. אני מאחל לך לילה טוב, שתחרבני עד תום ותתרוקני בשלמות. כעת אעשה את הדבר הנבון ואלך לישון... נ.ב. - היה היה פעם איש כמורה / אשר למען ייקחו דוגמא / ליקק לטבחית שלו בישבנה / והיא קראה: הידד, הידד, הללויה!".

 

רובם של 300 מכתבי מוצרט שנשתמרו אינם חושפים מידע ביוגרפי בעל-ערך, עליו או על המוזיקה שלו. לעומת זאת הם חושפים את אישיותו. הם גדושים בהלצות, גסויות ורמזים ארוטיים. מוצרט – שמעולם אגב לא למד בבית-ספר ואת כל ידיעותיו, גם המוזיקליות, רכש בבית מאביו - כתב במעין שפה פרטית: תערובת של גרמנית, איטלקית וצרפתית, עם שעשועי לשון כמו שמות הכתובים מסופם לתחילתם. את שמו שלו למשל חתם לעיתים כך: TRAZOM. במכתביו הוא צוחק על הממסדים כולם, בעיקר הכמורה והאצולה:  "בקונצרט אמש נכחו המון בני אצולה, הדוכסית לבית ישבן-בהמה, הנסיכה הוד גרפסיותה, הברונית הוד סירחונה ושתי בנותיה הנשואות לשני הנסיכים השמנמנים לבית זנב-חזיר" (מכתב לאביו, אוקטובר 1777), אך היו לו גם הארות:  "אינני מסוגל לכתוב בצורה פואטית – אינני משורר. אני גם לא יודע ליצור אור וצל – שהרי אינני צייר. אך אני יודע לעשות כל זאת בצלילים – אני מוזיקאי" (מוצרט הצעיר במכתב לאביו).

 

חלק ניכר ממכתביו של מוצרט מופנים לאביו. האב הדומיננטי, מלחין מוכשר ומחברו של ספר הדרכה נודע בתקופתו לנגינה בכינור, ניווט את מרבית מהלכי חייו של בנו, גם כשלא נכח בהם פיזית. אבא מוצרט הבחין בשלב מוקדם מאוד בכישרונותיו המוזיקליים המדהימים של בנו, וניסה כל דרך כדי להפיק מהם את התועלת החומרית המירבית. הוא לקח את ילד הפלא הקטן למסעי הופעות מפרכים כבר בגיל 6. יחדיו הם נסעו מהופעה להופעה בכרכרות, בלילות חורף מקפיאים ובימי קיץ חמים, מתגוררים בבתי מרזח נידחים. כשמוצרט היה בן שבע, ב-1764, הוא כבר נסע להופעות בפריס ובלונדון. הוא ניגן בפני המלך לואי ה-15 בוורסאי ובפני המלך ג'ורג' ה-3, והופיע, לעתים לבד, לעתים עם אחותו המוכשרת, כשהוא מנגן בפסנתר, בכינור ובעוגב. ב-1770, כשהוא בן 14, יצאו מוצרט ואביו לאיטליה, וחרשו אותה מצפון לדרום.

 

קשריו של מוצרט עם אביו היו הדוקים ומסובכים כאחת, והקשר ההדוק לא פסק גם כשמוצרט בגר ועזב את הבית. השניים החליפו בינהם שפע מכתבים, ואלה חושפים מקצת מטכניקת העבודה של מוצרט. למשל, מוצרט היה רגיל לכתוב את האריות רק כשהכיר את קולות הזמרים שעומדים לרשותו. "האם אינך חושב" הוא כותב לאביו, "שקטע הקול התת-קרקעי ארוך מדי? הקול הזה צריך להיות מחריד וחודר-נשמות, הקהל צריך להאמין בו טוטאלית. אך כיצד אפשר להשיג אפקט זה אם, בשל אורכו המוגזם, יגיע הקהל למסקנה שהוא חסר משמעות? אם קולו של הרוח ב'המלט' לא היה כל כך ארוך הוא היה הרבה יותר אפקטיבי". וכשאביו מתלונן במכתב כלשהו על מצב-רוח רע, עונה לו מוצרט: "אל תכתוב לי מכתבים רגשניים כאלה. אני זקוק עכשיו לרוח מרוממת, לראש צלול ולחדוות יצירה. איני יכול לעבוד כשאתה מדוכא".

 

"בשורה איומה"

 

בן 21 הוא נסע שוב לפריס, הפעם עם אמו (אביו לא היה יכול להשתחרר מעבודתו כנגן בחצר הארכיבישוף מזלצבורג). מכתבו לאביו מבירת צרפת בו דיווח על מות האם דרמטי ופילוסופי משהו: "אינני יודע איך לבשר לכם את הידיעה העצובה הנוראה. אמי נרדמה בשעה עשר ועשרים בחיק האל. סלחו לי על שלא כתבתי מיד, אך לא הייתי מסוגל להפיל עליכם בפתאומיות את הבשורה האיומה הזאת. הייתי כה עצוב ובכיתי בכי רב מאוד. אך מה כל זה מועיל? חייב הייתי להתנחם. אבי ואחותי היקרים! בכו, בכו! והתנחמו!".

 

במהלך מסע ההופעות שהה מוצרט זמן-מה בעיר מנהיים והכיר שם את משפחת המוזיקאי וֵובֵּר (Weber). לאדון ולגברת וובר היו ארבע בנות, כולן בעלות רקע מוזיקלי. הבת אלואיזיה, שלימים הייתה לזמרת נודעת בווינה, הייתה יפיפיה בובתית, ומוצרט התאהב בה נואשות. בניגוד לה, מוצרט לא היה בחור נאה במיוחד. מחלה מימי ילדותו הותירה צלקות של אבעבועות בפניו. לעורו היה גוון צהבהב, ואפו היה עצום למדי. אמנם על כיעורו חיפתה אישיותו הצחקנית והנלבבת - הוא אהב חברה, לטייל, היה רקדן נלהב, ורוכב סוסים נלהב - אלא שאלואיזה לא התרשמה מכל אלה, ודחתה את המחזר הנלהב. אביו של וולפגנג ניסה להזהירו ממשפחת וובר, אך מוצרט כבר הסיט את אהבתו מן הבת האחת אל בת אחרת – קונסטנצה, והחליט לשאתה לאישה.

 

"וינה, 25 בדצמבר 1781 - אבי היקר מכל, אני מבקש לשפוך את לבי בפניך, אך חושש מתגובתך. ובכן אני מתכוון להתחתן. אתה נחרד? אנא, הרשה לי לחשוף בפניך את סיבותי: הטבע פועם בי בקול חזק, אך איני יכול לחיות כמו רוב הצעירים. אינני מסוגל לפתות נערה תמימה, וגם איני מסוגל להתפלש עם איזו פרוצה. אני נגעל מהמחשבה על מחלות, ובמזגי אני נוטה יותר לחיים שלווים. ובכן מי היא נשואת אהבתי? אל תיבהל – אתה בודאי תאמר: רק לא אחת מבנות משפחת וובר! ובכן כן, זו אחת מהן אך לא יוזפה, לא אלואיזה, גם לא סופי – אלא קונסטנצה. הבת האמצעית, הטובה והיקרה שלי. היא טובת לב ודואגת לכל. והנה תיאורה: היא איננה מכוערת אך גם לא יפה במיוחד. עיקר יופיה - שתי עיניה הקטנות והשחורות וגופה החטוב. היא איננה שנונה אך יש לה שכל בריא. אני אוהב אותה והיא אוהבת אותי מעומק לבה. האם הייתי יכול לאחל לעצמי אישה טובה יותר?".

 

אהב אותה

 

קונסטנצה היא אולי האשה הבלתי-אהודה ביותר בתולדות המוזיקה. מוזיקולוגים תיארו אותה כקוקטית, שטחית, פתיה, אשה שאינה מסוגלת להבין לגדולת נפשו של בעלה. קונסטנצה עסקה קצת במוזיקה, אך לא הייתה זמרת גדולה ובוודאי שלא אשת חברה. הביוגרפים של מוצרט מתארים אותה בדרך-כלל כבזבזנית שבמקום להשתית סדר בחייהם רק תרמה לקשייהם הכלכליים. ודווקא כשמצבו הכלכלי והבריאותי של מוצרט - וכנראה גם מצבו הנפשי - החלו להתדרדר, היא מצאה לנכון לשהות תקופה ארוכה בעיר הקייט באדן, למרות שלא ידוע על מחלה כלשהי שבשלה נדרשה למקום המרפא היקר. אך מוצרט אהב אותה, וממכתביו אליה ניכרת חיבתו אליה.

 

הם נישאו ב-4 באוגוסט 1782 בקתדרלת סט. סטפן בוינה. אביו של מוצרט לא נכח במאורע, אך דווח במכתב מבנו שבוע ימים אחר-כך: "אבי היקר מאוד – ברוך השם, קונסטנצה היקרה היא אשתי סוף-סוף. היא הסכימה בשמחה לחלוק את עתידה עם גורלי-שלי. בטקס הנישואים נוכחו רק אמה ואחותה הצעירה – אף אחד אחר לא. לאחר שנישאנו אשתי ואני התחלנו לבכות".

 

תשע שנים חיו קונסטנזה ומוצרט, עד שמת. במהלכן הם החליפו עשר דירות, ונולדו להם שישה ילדים, שניים מהם נותרו בחיים. זמן-מה אחרי שנולד בנם הראשון יצאו בני-הזוג, לראשונה, לביקור בבית אביו של מוצרט בזלצבורג. את בנם התינוק השאירו בידי מטפלת וכשחזרו בתום ארבעה חודשים נתבשרו שמת.

 

1784-5 היו שנות זוהר. מוצרט יצר בהן כמה מהנשגבות שביצירותיו, בין השאר את הסימפוניות האחרונות שלו, קבוצת קונצ'רטי לפסנתר שאין דומה להם ומקצת מן האופרות המזהירות שלו. אך הצלחותיו המוזיקליות לא נתרגמו להצלחה כלכלית. מוצרט הגה את הרעיון לצאת ללונדון, שם קיבל הצעות נדיבות. בינתיים הוא חשב להפקיד את ילדיו אצל אביו בזלצבורג. אך האב נבהל מהרעיון וכתב לבתו: "הוא כנראה שמע שאני לקחתי את בנך לביתי. אני על כל פנים, לא כתבתי לו מעולם על כך. כנראה שהייתה זאת אשתו שהגתה את הרעיון הנשגב הזה. הם ייסעו להם בשקט ללונדון, הם אפילו עלולים למות או להישאר באנגליה לנצח נצחים, ואני אצטרך לרוץ אחריהם עם הילדים". מוצרט לא נסע.

 

באביב 1787 חלה אביו ובמאי אותה שנה מת בביתו בזלצבורג. וולפגנג כתב לאחותו שאין באפשרותו לעזוב את וינה וחלוקת רכושו של האב אינה מצדיקה נסיעה לזלצבורג. הייתה זו שנת פעילות קדחתנית. הוא השלים את הלחנת האופרה "נישואי פיגרו", ועם שובו מהצגת הבכורה המאוד מוצלחת של האופרה בפראג, הוא החל בהלחנת "דון ג'ובאני". הוא גם חיבר באותה העת את שתי הסימפוניות האחרונות הגדולות שלו, הסימפוניה בסול מינור וסימפונית יופיטר, אלא שכל הפעילות הרבה הזו לא חילצה אותו ממצוקתו הכספית ההולכת וגוברת. עד היום לא נתבררה לאשורה סיבת המצוקה הכספית הגדולה של בני הזוג מוצרט. אחת הסברות היא שמוצרט הפסיד סכומים גדולים בהימורים בקזינו.

 

גיוס כספים

 

מוצרט הנואש יצא למסעי קונצרטים תכופים לגיוס כסף בדרזדן, לייפציג וברלין, והמשיך ללוות כספים מכל הבא ליד. בשטר-חוב עליו הוא חתום מה-1 לאוקטובר 1790 (כשנה לפני מותו) הוא כתב: "אני מאשר בזה שקיבלתי סכום של 1,000 גילדנים. לביטחון סכום זה ולביטחון הריבית עליו, אני ממשכן ללווה את כל הרהיטים שלי. תעודה זו כתובה בשמי ובשם יורשי". הוא גם כתב מכתבי שנור מצמררים למדי לידידים, מה שהניב סכומי כסף פעוטים.

 

אך ככל שרבה מצוקתו החומרית, כך רבה נשגבותה של המוזיקה שיצר. שנת חייו האחרונה, 1791, היא לא רק שנת השיא של יצירתו, אלא אחת משנות-השיא של תולדות המוזיקה בכלל.

בינואר הוא כתב את הקונצ'רטו האחרון לפסנתר ובאותה שנה התחיל וסיים את הלחנת האופרה "חליל הקסם". אך שיא-השיאים הוא תפילת האשכבה, הרקוויאם שכתב מוצרט בחודש האחרון לחייו. סיפור הרקוויאם הוא מסתורי ומיסטי כאחד. יום אחד הופיע שליח מסתורי בביתו של המלחין והזמין בעילום שם מוזיקה לתפילת אשכבה. בתמורה לסודיות וויתור על זכות היוצרים הוא היה מוכן לשלם סכום נאה. מוצרט ראה כנראה בהזמנה הזו רמז למותו הקרב. באוקטובר הוא התחיל לכתוב בקדחתנות את הרקוויאם. אשתו שהתה באותה העת עם סופי אחותה, בעיר הקייט באדן. מוצרט כותב לה מכתב קצר, מכתבו האחרון: "וינה, 14 באוקטובר 1791 - לא אסלח לך על שזה יומיים לא כתבת לי. אני מקווה לקבל ממך ידיעה כלשהי, שאוכל לשוחח איתך אישית ולנשקך. היי שלום מכל הלב. תמיד שלך. מוצרט נ.ב אני מנשק את סופי אלף פעם – את יכולה לעשות עם נ.נ.כרצונך"..

 

לא ידוע מי ומה הוא מ.מ.. אך היה זה המכתב האחרון שכתב מוצרט. ב-20 בנובמבר הוא קרס. ממיטת חוליו ובכוחותיו האחרונים הוא ניסה להשלים את כתיבת הרקוויאם, אך לא הצליח. ב-5 בדצמבר 1791 נפטר מוצרט בדירתו, ונקבר קבורת עניים, בבור מתים ציבורי בווינה. מקום קבורתו המדויק לא נודע מעולם. 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מוצרט. נטול גינונים אמנותיים
לאתר ההטבות
מומלצים