שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שיבת המלכה
    היא כתבה את סדרת "ארץ-ים" על ילד שהולך לבית ספר לקוסמים שנים רבות לפני רולינג, והוכיחה לכולם מה אפשר לעשות עם ז'אנר המד"ב כשמפקידים עליו אישה מוכשרת. אורסולה ק' לה גווין כבר בת 77, אם לשלושה וגם סבתא, אבל בשבילנו היא קודם כל המלכה. ראיון בלעדי לרגל צאת "צד שמאל של החושך"

    בראשית הייתה האישה, והאישה הייתה צעירה מאוד, מוכשרת מאוד וחרדה מאוד. בלילה קודר וסוער אחד, בז'נווה, היא ישבה בחברת בעלה המשורר וידידם הרופא, כשקם הבעל והציע התערבות. פרייה של ההתערבות הזו היה "פרנקנשטיין או פרומתיאוס המודרני", הרומן שהוכתר לספר המדע הבדיוני הראשון.

     

    ואז באו הגברים. הם ניכסו את הז'אנר, שאך זה נולד, לעצמם, מלאו אותו במכונות משוכללות, בעלילות משוכללות אף יותר, ובדמויות וכתיבה איכותיות הרבה פחות. ז'ול וורן, ה. ג'י. וולס, אייזיק אסימוב ועוד רבים הטיסו את דמיונו של האדם עד לירח, ירדו עד מעמקי האדמה, נסעו בזמן ויצרו רובוטים ואימפריות.

     

    זוהי, כמובן, הכללה בוטה. לפני אסימוב היה צ'אפק הצ'כי (שמעולם לא קיבל תמלוגים על המילה "רובוט"), היו גם יבגני זמיאטין בברית המועצות וסטניסלב לם בפולין (שישב בפינה, בחושך וזעם על איכותו הספרותית הירודה של הז'אנר). היו עוד הבלחות מקריות, פה ושם, של קולות אחרים, אבל ניתן בהחלט לומר שבשנות החמישים של המאה הקודמת הפך המדע הבדיוני (וגם הפנטסיה, במידה רבה) לסוגה גברית למשעי, סטרייטית להבעית, לבנה כשלג, אמריקאית כעוגת תפוחים ונעדרת חותם איכות ספרותי.

     

    ואז הגיעו שנות השישים. אנשים שזרו פרחים בשערם בסן-פרנסיסקו והעדיפו אל. אס.די על עוגות תפוחים בכל מקום אחר, נעשו צעדים קטנים על אדמת הירח שהפכו לצעדים גדולים לאנושות, נשים החלו לשחק עם חזיות וגפרורים ואורסולה ק. לה-גווין, ביתם של תיאדורה, סופרת, ושל אלפרד, אנתרופולוג, פרסמה את "צד שמאל של החושך" (שיצא בעבר בעברית בשם "מעבר לעלטה") ושינתה את הז'אנר ואולי אף את הג'נדר, לעד.

     

    היא לא הייתה היחידה, כמובן. הגל החדש של המדע הבדיוני תסס מרוב כישרונות צעירים ונמרצים, שספרות לא הייתה עבורם מילה גסה, שהעדיפו איכות על פני טכנולוגיה, שהיו בעלי העדפות מיניות אחרות (סמואל דילייני, למשל) וצבעים שאינם לבן (שוב, דילייני) ושכתבו כמה מיצירות המופת של המדע הבדיוני והפנטסיה (סטרג'ן, מורקוק, אליסון, דילייני הבלתי נמנע ועוד).

     

    אבל בשנית, לפחות מנקודת מבט ביקורתית, הייתה זו אישה. האישה שנחשבת, גם בעיני רבים מסופרי הז'אנר, כמי שהשיבה או הביאה את האיכות הספרותית אל המדע הבדיוני והוכיחה מה יכול לעשות הז'אנר הזה כשהוא נתון בידיה של אישה מוכשרת כשד ובעלת תודעה פמיניסטית מחודדת.

     

    היא עשתה זאת בכך שיצרה עולם שלתושביו אין מין במשך רוב חייהם. לא סקס, כמובן, אלא ג'נדר. אנשיו של הכוכב "גתן" המכונה גם "חורף", נעדרי דחף מיני והגדרה ג'נדרית מלבד בתקופות הייחום שלהם, שאז הם מתפלגים, באופן מקרי לחלוטין, לזכר ולנקבה. כל אחד מהם יכול להפוך לאב או לאם, וכל אחד מהם יכול לקעקע את האופן שבו חשבתם עד היום על מיגדר.

     

    כשהמלך היה בהריון

     

    האישה הזו, אורסולה ק. לה-גווין, הסכימה להעניק ראיון לאחת המעריצות האדוקות ואסירות התודה שלה לכבוד תרגומו החדש של עמנואל לוטם ל"צד שמאל של החושך" ושאר סיפורי חורף (הוצאת "ינשוף"). היא כיום בת 77, מתגוררת מול הר געש כבוי בפורטלנד, אורגון, אם לשלושה וגם סבתא, ויש מאחוריה יותר מעשרים רומנים, עשרות סיפורים קצרים, ספרי שירה, מאמרים ותרגומים, מתחומי המדע הבדיוני, הפנטסיה והמיין-סטרים.

      

    עברו כמעט ארבעים שנה מאז ראה הספר אור לראשונה, ולדעתה של אורסולה אכן חל, מצד אחד, שינוי בתחום המיגדר, אבל מצד שני לא נעשתה התפתחות משמעותית: "יש היום מורכבות רבה יותר באופן שבו מביטים בנושאי הג'נדר", היא אומרת, "אך ההתנהגות המהותית של אנשים לא השתנתה. יש לנו יותר מילים. יש לנו אופני ביטוי מילוליים רבים יותר, אבל לא נעשתה הרבה התקדמות, לבטח לא ההתקדמות שקיוויתי לה לפני ארבעים שנה".

     

    המהדורה העברית של הספר היא היחידה שכוללת גם את שני הסיפורים הקצרים שכתבת על "גתן" בעקבות הרומן. בשניהם נקודת המבט היא מקומית, ולא של זר מכוכב אחר, כמו ב"צד שמאל של החושך".

     

    "ב-1968 הספר לא היה יכול להתפרסם אם הוא היה כתוב מנקודת המבט של מי שחי בתוך החברה הזו. שלושים שנה לאחר מכן יכולתי לכתוב את 'מילדות לבגרות בקרהידה', ופשוט להצניח אנשים לתוך החברה הגתנית. מבחינה זו, יש כאן אכן שינוי בתפיסת הג'נדר. אולי גם אנחנו עברנו מילדות לבגרות".

     

    לפני שהיא משיבה על השאלה בנוגע למקורות ההשראה של "צד שמאל של החושך" היא שותקת. השתיקה נשברת בצחקוק מפתיע: "החתולה שלי", היא אומרת ומסבירה, "צפיתי בה בתקופת הייחום הראשונה שלה וראיתי כיצד היא הופכת מיצור חסר מין לחלוטין ליצור מיני לראשונה בחייה. זה הותיר בי רושם אדיר".

     

    את מאמינה שהחברה הגתנית שתיארת טובה יותר מהחברה האנושית כיום? שהיינו אנשים טובים יותר ללא הדיכוטומיה המיגדרית?

     

    "לא טובה יותר, אלא שונה, וזה מספיק. אחת הבעיות של החברה האנושית היא נטייתה לקיבעון, העובדה שאנו נוהגים לעשות דברים ולחשוב עליהם רק באופן מסוים ושוכחים ומכחישים שניתן לעשות דברים באופן אחר. המדע הבדיוני הוא ז'אנר חשוב בשל היכולת שלו לפתוח מחשבתנו לאפשרויות שונות. הוא פשוט מספק שדה משחק גדול הרבה יותר. כמובן, כל רומן יכול להכיר לנו חיים אחרים, אופני מחשבה אחרים, אבל מדע בדיוני עושה זאת באופן רדיקלי הרבה יותר".

     

    סיפרתי לה על האתגרים שהציבה השפה העברית, נטולת השדה המיגדרי הנייטרלי ובעלת האבחנות החותכות בין זכר לנקבה, בפני התרגום, והיא התנצלה מעומק ליבה. "לא חשבתי על זה," היא אומרת, "אבל אני יכולה לספר לך שבתרגום לפינית הבעיה הייתה הפוכה, כי השפה הפינית נייטרלית כמעט לחלוטין מבחינת ג'נדר. אצלם הבעיה הייתה להבדיל בין המצב הזכרי לנקבי".

     

    באחד הראיונות שנתת אמרת שבשעות הפנאי שלך את לומדת שפה חדשה. עברית עלתה על הפרק?

     

    "אוי, אלוהים, לא. היא נראית לי שפה מטילת מורא, כמו השפות האסייתיות. אני לומדת עכשיו לטינית כדי לקרוא את ורגיליוס".

     

    את מאמינה שהשפה מעצבת את החברה ואת האופן שבו אנו חושבים?

     

    "במידה מסוימת, כן. אני מאמינה שההבדלים המובנים לתוך השפה מעצבים את דרכי החשיבה שלנו. הבחנתי בכך בעיקר כאשר קראתי קטעים מתוך 'צד שמאל של החושך' לאנשים שהכירו אותו, אבל הפכתי את כל ה'הוא' ל'היא' ולהפך. התגובות היו מדהימות ונהניתי מאוד להביט בפניהם, הם היו המומים מהאופן שבו ההקשרים שלהם התהפכו".

     

    לשפה יש מקום חשוב ביותר ביצירתך: בספרי הפנטסיה מסדרת "ארץ-ים" יש למילים ולשמות כוח כישוף, בספרך "ההגדה" - הדת כולה מושתתת על סיפור סיפורים.

     

    "זהו נושא שנובע ממקום עמוק מאוד בתוכי. בראשית הייתה המילה. עבורי זו אינה אמונה דתית אלא אמונה במטאפורה בעלת כוח עצום ליצירה. טולקין הגדיר זאת כ'יצירה משנית', היצירה שאנו מבצעים אחרי שהיצירה הראשית, יצירתו של העולם הממשי, נשלמה".

     

    דיברת רבות בעבר על כך שאת ההשראה לכתיבת "ההגדה" שאבת מיחסו של מאו אל הדת הטאואיסטית בסין. מהם מקורות ההשראה העיקריים שלך?

     

    "למעשה, זה היה מקרה חריג מאוד, בדרך כלל אני לא יודעת מהיכן מגיעה ההשראה שלי, אני חייבת לכתוב על זה ולספר
    את הסיפור כדי להבין למה אני כותבת אותו, אבל ההכחדה המכוונת של דת גדולה הייתה גילוי איום עבורי. תמיד נטרתי לנצרות בשל האופן שבו השמידה דתות אחרות, ואני חוששת שכל שלושת הדתות המונותאיסטיות לוקות בעניין הזה. מה שזעזע אותי במיוחד בנוגע לדאואיסטים בסין, היה שרדיפתם התרחשה במהלך חיי ולא ידעתי על כך דבר. משהתוודעתי לעניין חשתי שאני חייבת לומר משהו. אבל בדרך כלל, הספרים שלי לא מתוכננים. הם מגיעים כמו שיר, כמו מים שפורצים ממבוע. יתכן ואצטרך לעבוד עליהם שוב ושוב אחר כך, אבל הם אינם מתוכננים מראש".

     

    לפעמים העלילה מפריעה

     

    ההצלחה הגדולה של אורסולה אינה מוטלת בספק. ספריה נחשבים כבר זמן רב כקלאסיקה לכל דבר והיא מתורגמת לעשרות שפות. בעברית ראו אור, בין השאר, טרילוגיית "ארץ-ים", "ההגדה", "המנושל", "מכונת החלומות" ו"על  הסף". "זה נהדר", היא מציינת באושר, "זו מתנה עבורי לחשוב שספרי יכולים להיקרא על ידי אנשים במקומות כל כך שונים ונבדלים. אני מאמינה שמדע בדיוני עוזר לכך, כי אותו סוג של אנשים קורא אותו בכל מקום בעולם, והם קוראים מצוינים. הם מיומנים בקריאה והם מוכנים לעבוד קשה על הדברים שהם קוראים. הם אינם מחפשים את הנתיב הקל. מאידך, זה גם יכול להיות מטריד לפעמים, כי יש חובבי ז'אנר שלא קוראים שום דבר מחוצה לו. אני חושבת שזה נובע מכך שהרבה אנשים מתחילים לקרוא את בז'אנר כשהם צעירים מאוד וזו סוגה שאין בה הפרדה חותכת בין ספרות לילדים ובין ספרות למבוגרים, לכן אנשים קוראים את ספרי כשהם בשנות העשרה שלהם ועדיין ממשיכים לעשות זאת בשנות הארבעים לחייהם. את החלק הזה אני אוהבת".

     

    האם את מעדיפה לכתוב לילדים ובני נוער?

     

    "אף פעם לא באמת כתבתי לילדים. זו רק קטגוריה מו"לית בעיני. בדרך כלל ההבדל היחיד בין ספרי נוער לספרים למבוגרים הוא שברוב ספרי הילדים והנוער אחד מהפרוטגוניסטים העיקריים הוא צעיר. אבל כך זה גם ב'רומיאו ויוליה'. בני נוער הם קוראים נהדרים, כי דעתם עדיין לא נהרסה על-ידי הביקורת. הם קוראים בתשוקה, בכל ליבם ומוחם. אני תמיד מרגישה שאני חייבת לעשות את מיטב יכולתי כאשר אני כותבת להם. הם קהל מאוד תובעני. אנשים חושבים שזה קל לכתוב לילדים. בטח שזה קל - זה קל בערך כמו לגדל אותם".

     

    מה קראת כשהיית ילדה? אילו ספרים השפיעו עלייך?

     

    "וואו. אני לא יכולה לומר. אני אוכלת-כל רעבתנית. תמיד הייתי. אם היו בזה מילים, זה נקרא."

     

    את אוהבת לשוב ולבקר בעולמות שיצרת, כמו ארץ-ים, האקומן וההיין. האם את מרגישה שהם השתנו כשאת חוזרת אליהם אחרי שנים?

     

    "לפעמים הם משתנים ולפעמים אני משתנה. כשחזרתי לארץ-ים, למשל, הייתה לי האפשרות לכתוב מנקודת מבטם של אלו שאין להם כוח, ומנקודת מבטה של אישה – הספרים הראשונים נכתבו מנקודת מבטם של גברים, של אלו שהיה להם כוח - הייתה לי הזדמנות לבחון את אותו עולם מנקודת מבט שונה, זה היה מרתק עבורי. כמו כן, אחד הדברים הראשונים שעשיתי כשניגשתי לכתוב את ספרי ארץ-ים היה לצייר מפה של ארכיפלג האיים. מפעם לפעם חזרתי אליה וחשבתי 'באי הזה לא הייתי מעולם, מעניין מה קורה בו? אילו אנשים גרים שם?' הנוף הוא מרכיב חשוב מאוד עבורי בזמן הכתיבה, לעיתים הוא אפילו נקודת ההתחלה שלה. אני חייבת לדעת בדיוק איפה זה קורה. זה משהו שירשתי מאבי, האנתרופולוג. הנטייה לשאול מה הם עשו ואיך הם עשו זאת ועם מה הם עשו זאת, אני אוהבת את זה מאוד, אני אוהבת לקרוא על זה ולכתוב את זה".

     

    אז את כן מתכננת מראש, מציירת מפות וכו'.

     

    "הממ...לא פייר. טוב, במידה מסוימת אני חייבת לדעת מה הקואורדינטות של הסיפור, אבל עלילה היא לא הנקודה החזקה שלי. אני לא מאוד אוהבת עלילות. כשאני קוראת סיפור מתח, אני לא קוראת אותו כדי לדעת מי עשה זאת אלא כדי לדעת למה ואיך ואיפה. ואפילו אצל סופרים שאני מאוד אוהבת, כמו דיקנס, אני מרגישה לפעמים שהעלילה מפריעה לסיפור. שהסיפור גדול בהרבה מהעלילה ושהיא מגבילה אותו".

     

    האם את חשה שסיימת עם 'ארץ-ים'? שלא תחזרי אליה?

     

    "אני לא חושבת שאשוב אליה עוד, אבל אני לא בטוחה. אין לי שליטה על מה שיוצא מתת-המודע שלי, ולכן אני זהירה כשאני מצהירה הצהרות כאלו, אבל אני מרגישה שאמרתי מה שרציתי לומר, שהגעתי לסופה של הדרך".

     

    פיליפ פולמן, מחבר סדרת הפנטסיה "חומריו האפלים", טוען שפנטסיה היא הז'אנר היחיד שעוסק בשאלות הגדולות, בטוב וברע, בכוח ובאחריות.

     

    "אני לא מסכימה עם האמירה הזו כלל וכלל. על מה זה 'מלחמה ושלום' לעזאזל? יש הרבה עיסוק בטוב ורע ובמלחמה ביניהם בספרות בכלל, ופנטסיה אינה יוצאת דופן מהבחינה הזו. אם כבר, רוב הפנטסיה עוסקת בנושאים הללו ברמה שטחית ביותר, למרבה הצער. אבל כשהיא טובה היא אכן מאפשרת להציג את הנושאים הללו באופן צלול ובהיר יותר ממה שמאפשר הריאליזם".

     

    ברוב יצירות הפנטסיה הטוב והרע מתחלקים באופן מסורתי לשחור ולבן, במובנים של צבע עור. בספרייך זה מעולם לא היה כך.

     

    "טוב, אני לא זוקפת את זה לחובתו של טולקין, כי הוא היה יציר זמנו, אבל אני משתדלת שרוב הדמויות שלי לא יהיו לבנות, ותמיד נאלצתי להיאבק במו"לים ומעצבי עטיפות כדי שישימו דמויות כהות עור על הכריכה. אבל אף אחד לא אמר לי שום דבר על זה עד השנים האחרונות, ואז, לפני חמש שנים, קיבלתי מכתב מילד באנגליה, שהודה לי וכתב שהוא לא יכול היה לקרוא פנטסיה עד שקרא את ספריי, כי לא היה לו עם מי להזדהות. עכשיו אני מקבלת עוד מכתבים כאלו מאנשים שאומרים שחשו מנודים מקהילת הפנטסיה כי כולם היו בה לבנים! כנראה שזה היה שווה את זה".

     

    אמרת פעם שאם היית קוראת את טולקין לפני שהתחלת לכתוב, לא היית יכולה לכתוב פנטסיה. למה?

     

    "הייתי כותבת, אבל אולי לא הייתי כותבת את אותם הדברים. אבל הוא צל נפלא לשאת על כתפי. הלוואי והייתי יכולה להיות הוא".

     

    ואם כבר הזכרת צל, הייתי רוצה להעלות באוב את דמותו של יונג והעיסוק שלך בארכיטיפים ובצללים.

     

    "הייתה לי מעין פרשייה קצרה עם יונג. כשנזקקתי לו הוא היה שם. הייתי באחד מאותם מקומות חשוכים בחיים ונזקקתי למישהו שיבין ויעזור לי להבין דברים אודות עצמי, והוא היה יעיל מאוד במשך שנה או משהו. למרבה הצער כתבתי את זה והותרתי רושם מתמשך שאני יונגיאנית, אבל אני ממש לא. לא הבטתי ביונג מזה כמה עשורים. אבל הוא ללא ספק כותב על דברים שחשוב לכל אמן יוצר להתוודע אליהם".

     

    ומה תוכניותיך לעתיד?

     

    "אני מסתובבת בבית וממתינה לספר חדש שלי שצריך לצאת, אז אני לא כותבת כרגע, אבל אין לי כל תוכניות להפסיק".

     

    תודה לאל.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: Marion Wood Kolisch
    אורסולה ק' לה גווין. החזירה את האיכות
    צילום: Marion Wood Kolisch
    מה קורה כשהמיניות משתנה?
    עטיפת הספר
    הטבות למנויים
    מומלצים