העיברים העיוורים
כיצד אמורים הסטודנטים להפנים את ערכי הדת והמוסר שמבקשים המרצים בבר-אילן להנחיל, בעוד שמחלון הכיתה נשקף המרכז לחקר המוח בו נעשים ניסויים איומים בקופים ונחרצים גורלות לחיים ולמוות
בשנתי הראשונה ללימודי התואר הראשון צפיתי בפיגומים המתהווים עם הקמתו של הבניין החדש לחקר המוח. השלטים המורים אליו כבר ניצבו איתנים: "חקר המוח - בנין 901". בשנתי השניה ללימודים, בכל יום שעברתי ליד יצירת הפאר, רציתי לצעוק. הרגשתי הכי בודדה בעולם. סטודנטים מהלכים להם בשלווה, נוגסים בפיתה עם שוקולד, מדברים על מסיבות, על מאמרים ועל יהדות. רובם כלל לא יודעים כי המרכז לחקר המוח עתיד להכיל קופים פתוחי ראש בכלובים קטנים.
לא במקרה לא מדברים על זה באוניברסיטה. הסטודנטים מכירים רק את הקנקן היפה בן שש הקומות ולא את מה שיש בתוכו, לשמחתה של האוניברסיטה הנושמת לרווחה.
הסטודנטים באוניברסיטה מחוייבים בשעות רבות של לימודי יסוד ביהדות. אני יושבת בכיתה ומאזינה לדברי החכמה, לפרשנויות השונות, לפרקים בתלמוד ובפילוסופיה יהודית ומתקשה להבין. אני מתקשה להבין כיצד אנו אמורים להפנים את ערכי הדת והמוסר שמבקשים המרצים ליהדות להנחיל לנו, בעוד שמחלון הכיתה נשקף המרכז לחקר המח שעתיד לגרום לקופים רגישים וחכמים סבל בלתי נתפס. אין שיעור יהדות אחד שאינני שואלת בליבי שאלה אחת ויחידה: "כיצד ייתכן?".
אחד מפסוקים התנ"ך שאני אוהבת במיוחד הוא "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דברים כב, י), פסוק מדהים ויחיד במינו במידת ההומאניות שבו. הוא מדבר על איסור קשירתן של שתי בהמות מסוג שונה זו לזו בעת חרישה משותפת של השדה, על מנת למנוע מצב בו ייגרם סבל לבהמה האיטית יותר מרעותה. אינני מסוגלת להבין כיצד במוסד אקדמי שתומך ברוח כל כך הומאנית ומתחשבת, קיבלו את השימוש הברוטלי בבעלי חיים ללא כל סיג.
אני בטוחה שהאישור לשימוש בבעלי-חיים הושג כראוי. אין בי ספק שהחוקרים הציגו את מטרת השימוש בבעלי החיים כנעלה ומקודשת, הקשורה קשר הדוק בחסד ובהצלת נפשות. ללא ספק, הם העמידו עצמם כמלאכי אלוהים שכל רצונם הטהור הוא להביא למציאת מזור למחלות חשוכות מרפא. אך ברור יותר מכל אלה, כי החוקרים הציגו לאוניברסיטה את הכדאיות הכלכלית והכסף הרב שגלום בקרנות מחקר וביוקרה שיושגו בזכות מחקריהם.
ואכן כך היה. הבניין המפואר נקרא כאמור על שם לסלי וסוזן גונדה, נדבנים מבוורלי-הילס. גם אם ראשי הנהלת האוניברסיטה חשבו על בעלי-החיים שגורלם ייחרץ להינמק במעבדות, מדוע מיהרו להסתפק בהבטחותיהם של החוקרים, כי הם פועלים על פי חוקי אתיקה מחמירים? אנשים תומכי רוח יהודית, שהמוסר הוא חלק בלתי נפרד ממנה.
הרשו לי לנצל במה זו ולשאול את אותם חורצי גורל. כיצד אינכם רואים כי אנשים אלה העמידו עצמם במקום האלוהים, ונחושים כי בסמכותם לתת את הדין - מי יחיה ומי ימות. מי יסבול ועד כמה - ולמען איזו מטרה. כיצד חרצתם בהחלטתכם את גורלם של שישה קופים, לאחר הדו"ח החריף של מבקר המדינה מ-2004, שקבע כי אין כלל פיקוח על הניסויים בבעלי חיים באוניברסיטת בר-אילן?
בשנה השלישית ללימודיי, באתי יום יום לאוניברסיטה בפחד גדול מהיום הנורא בו יגיעו גורי הקופים לבניין המפואר. בכל יום שאלתי את עצמי בחשש, "אולי היום יהיה זה היום". בשנתי הרביעית, לתואר נוסף, נודע לי כי הקופים הקטנים שלכם הגיעו. מעולם לא התקשיתי כל כך להתרכז בהרצאות שכעת, בכל קורס וקורס, נשמעות כבר אחרת, ומקבלות נדבך נוסף. ההרצאות כבר לא אותן הרצאות כשבבניין הסמוך מנסרים גולגולת של קוף קטן.
אני כותבת לך אוניברסיטה יקרה שלי, מלאת כאב וזעם. על שלעולם לא נהגת עמנו הסטודנטים בשקיפות, על שלעולם לא הטית אוזנך לארגונים הומאניים למען בעלי חיים, על שנתת הסכמתך להביא בריות אלה לגורל אכזר בלי לבדוק מספיק. לצערי, פניות ארגוני בעלי חיים וחברי כנסת לא עזרו. גם לא המכתבים שלנו, הסטודנטים הקטנים.
עכשיו, בזמן שהאוניברסיטה מתמהמהת או מתנערת מקיום של דיון ציבורי הכרחי בסוגית הניסויים בקופים, עוברים הקופים סבל רב שיימשך שנתיים ואפילו שלוש שנים. אך בתום הניסויים כשהחוקרים יקבלו עוד תואר, כשיתפרסם עוד מאמר במגזין מדע יוקרתי, גם את אוניברסיטה יקרה שלי תיווכחי שהקשר בין מה שנעשה שם לקופים לבין הצלת חיים היה רופף ביותר, או לא היה קיים כלל.
שלומית צור היא סטודנטית לעיתונאות ותקשורת באוניברסיטת בר-אילן
