לא נפנה את הלחי השנייה

מאז ההתנתקות, אני חשה באנחת אדישות העולה מציבור הבוחרים, שלא מאמין עוד כי השתתפות בתהליך הדמוקרטי מבטיחה שהנבחרים יעשו שימוש הוגן בכוחם. הביטו בסקרים: האמון בפוליטיקאים נמצא בשפל של כל הזמנים. האנחה הזו נשמעת בצורה הקולנית ביותר בימין, מפי אנשים כמוני, שגרמו לעלייתו של אריאל שרון לשלטון. סיבוב הפרסה שביצע שרון - מניצחון על מחבלים למצב שבו פעולותיו מעניקות להם תקווה חדשה, נשק הזורם ממצרים ומעברי גבול בלתי מפוקחים - היה כמו סטירת לחי אדירה על פנינו. האוזניים עדיין מצלצלות ואנחנו מבולבלים.

מנגד, נראה שהשמאל, שזכה להגשמת דרכו בניגוד לתהליך הדמוקרטי, נטען באנרגיות והוא ממוקד יותר מאי פעם. אבל לפני שקדימה, העבודה או מרצ שולפות את בקבוקי השמפנייה (אין הבדל גדול בין המצעים, להבנתי, להוציא שבמרצ סבורים כי "מפת הדרכים" איננה זריזה מספיק; עלינו להעניק להם את הארץ שלנו מבלי חלילה לפגוע ברגשותיהם ולדרוש שיפרקו את המחבלים מנשקם בתמורה), הרשו לי לומר: המבוכה והשיתוק בימין הם זמניים, משום שאף פעם בהיסטוריה לא היו הברירות שניצבות בפנינו ברורות כל-כך.

הפלסטינים בחרו חמאס, שמצעו מתחרה רק ב"מיין קמף" של אדולף היטלר באנטישמיות הברברית והפנאטיות שלו. אם לא נעמוד מולם, הם ישחטו אותנו. איזו הוכחה ברורה יותר לכך ששטחים תמורת שלום (עם או בלי פרטנר) זה לא פתרון, ושהפלסטינים לא רוצים מדינה סתם, אלא את המדינה שלנו? איראן, שהצהירה באופן פומבי על כוונתה למחוק את ישראל מהמפה, מפתחת בעליצות פצצת אטום במטרה להשיג זאת.

מפת הדרכים האמריקנית, שקראה לוויתור על שטחים באותו קצב שבו יוותרו הערבים על רשתות הטרור שלהם, הפכה ל"נון סטארטר" (כלומר מסמך שיוביל רק למבוי סתום) ותישאר כזו, משום שאין ארגון טרור מוסלמי בשום מקום בעולם שיוותר מרצון על נשקו.

הבוחר הממוצע ממתין לשמוע את התגובה המסודרת והמציאותית לאיומים קיומיים אלה. כמה שאני שונאת להודות

בכך, שמעתי תגובה כזו בכנס הרצליה מפיו של בנימין נתניהו: "בעולם העסקים אין ארוחות חינם, ודבר זה נכון גם בפוליטיקה". אין נסיגות חינם. מדיניות ההדדיות עובדת לשני הצדדים: מי שיפעל באופן חיובי, יזכה במחוות של רצון טוב מנגד. מי שיפעל באופן שלילי יקבל יחס שלילי.

כשיבין הימין, שתמיד היה מציאותי יותר, מה מוטל על הכף - הוא יצביע לליכוד, למרות חוסר האמון והכעס על ביבי. אנו בימין פשוט לא יכולים להפנות את הלחי השנייה לאהוד אולמרט, שכמו הבוס שלו עלול להנחית עלינו מהלומה נוספת - כזו שלא נתאושש ממנה. הבילבול והמבוכה הם דברים שאיננו יכולים להרשות לעצמנו.