מגוחך בעורף האויב

בדברי הימים של סטיבן שפילברג ייזכר "מינכן" כ"סרט המביך ההוא, על נקמתה של מדינת ישראל במתכנני טבח הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן, שבו ביקש למצב עצמו כיוצר בעל אמירה פוליטית – וכשל בגדול".

ולא, על אף הופעתם המגוחכת והמיותרת של בכירי הבמה, הטלוויזיה והבד של ישראל בתפקידים פצפונים בסרט (יו, הנה יהודה לוי בתפקיד נר כ"ג) – לא מדובר פה בהישג המרשים של "רשימת שינדלר", אלא במשהו שקרוב יותר לפיאסקו של "אמיסטד", אפוס העבדים הפטפטני והזניח שביים אבא של אי.טי ב-97'. מאז העיבוד הטלוויזיוני לאופרה על חטיפת הספינה "אקילה לאורו", ורציחתו של בן הערובה מרקוס קלינגהופר, לא נצפה כדבר הנלעג הזה.

קשה לדעת מה גורם יותר ללסת להישמט בתדהמה – החלטתו של שפילברג לתאר את טבח 11 הספורטאים כשהוא ערוך במקביל לסצינת מיטה וולגרית במיוחד בין אריק באנה לאיילת זורר, או שמא זו הסצינה ההיא, שיש בה רטט פורנוגרפי כמעט, המתארת את חיסולה של רוצחת שכירה הולנדית שממתינה לסוכני המוסד הבאים לסגור עמה חשבון בחלוק בית חושפני.

ואולי מה שגורם לצופה לראות ולא להאמין את שמתחולל לפניו על המסך זו הנאיביות המקוממת שבה מתייחסים שפילברג ותסריטאיו (אריק רות, זוכה האוסקר על "פורסט גאמפ", וחתן פרסי פוליצר וטוני בעבור "מלאכים באמריקה", טוני קושנר, ששכתב) לסוגיות פוליטיות מרות וטעונות.

והנה הסיפור, למי שטרם נחשף לוויכוח בעד ונגד הסרט, ואשר נוכח התוצאה המרצדת על הבד נדמה כמעט הזוי: בעקבות הטבח שנעשה בחברי המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן יוצאת חוליה של אנשי המוסד לפעולת תגמול. בראשה עומד אבנר (באנה), מחסל אידיאליסט ולשעבר אחד משומרי ראשה של גולדה, ואליו מצטרפים, בין היתר, יצרן צעצועי נפץ (מתייה קסוביץ), מומחה לזיוף מסמכים גרמני (הנס צישלר) ומחסל מקצועי (דניאל קרייג). את החבורה מלווה קצין אחראי מטעם המוסד, בגילומו של ג'פרי ראש, והסיפור כולו נשען בחופשיות על ספר שנוי במחלוקת של ג'ורג' ג'ונאס, "נקם" שמו, שכבר עובד ב-86' לסרט הטלוויזיה "חרב גדעון".

אקט מכני

לו היה "מינכן" סרט שאפשר להתייחס אליו ברצינות, ניתן היה להשוותו עם "היסטוריה של אלימות" הנפלא, סרטו של דיוויד קרוננברג, באשר שניהם עוסקים, בדרכם, באופן שבו אירוע מחולל אחד משמש יריית זינוק לסדרה מתמשכת, בלתי פוסקת, של מעשי אלימות. כך, עם התאיידותו של השכנוע האידיאולוגי, והתגברותם של העייפות והספק, הופכת האלימות לאקט מכני כמעט של איתור, תכנון, חיסול, מילוט – וחוזר חלילה. בעידן מסעות הכיבוש של הקיסר ג'ורג' השני, הופך כל דיון שכזה, בטעם שבאלימות הנגד ובמימד הלא הרואי שבה, לאקטואלי מתמיד. יתר על כן – הצגתו של אבנר, מנהיג חוליית החיסול, כמכונת הרג שמשהו כמו משתבש בה, והיא הופכת להיות אכולה על ידי המצפון, הספק העצמי, הייאוש ואף פחד הרדיפה, יש בה כדי להעלות סוגיות כבדות משקל בדבר הטבע האנושי. מותר הקורבן ממקרבנו, למשל; אלו סוגיות שנדרש יוצר מסדר הגודל של סטנלי קובריק כדי להתמודד עמן, ולא במאי, שסרטיו על פי רוב נעדרים נפח אינטלקטואלי, כשפילברג.

לא מעט ביקורת, בלשון המעטה, נמתחה כלפי העמדות שמנסחים פה קושניר ושפילברג כלפי הישראלים. ובכן – להד"ם. האנשים היחידים שעשויים לראות בסרט הזה אנטי-ישראלי הם אלה הממוקמים בשוליים הימניים של המפה הפוליטית, וגם אז – רק אם לקו בעיוורון אידיאולוגי קשה. אם כבר, זהו סרט צדקני הנותן ביטוי לפארנויה יהודית מהולה בוויכוחים מצפוניים – "מה התועלת בחיסול וחיסול שכנגד", או "בכל פעם שמחסלים אחד, צצים במקומו שישה חדשים" – שהטיעונים העולים במהלכם מזכירים שיעורי חברה בניצוחה של המורה כרמלה.

חמור מכך, הצגתו של אבנר כצבר המחסל, המיוסר והרדוף, רק מעצימה את עליונותו המוסרית, והופכת אותו לקורבן מריר הכופה על עצמו ניתוק ממשפחתו ואחר כך גם גלות. מול חברי ספטמבר השחור, שהם אמנם פלסטינים מעוררי אמפטיה (בולטים בהם קשיש נעים סבר וחובב ספרות, ואב מסור) אבל ידיהם מגואלות בדם חפים מפשע, מוצג הישראלי כמי שמשימתו מייסרת אותו, ולכן עליו "להיענש". מדינת ישראל, אומר סופו של הסרט, היא לא המקום לאדם מוסרי, אבל ההבדל בין אבנר לאנשים שעל חיסולם הוא מופקד טמון בכך שהוא, להבדיל מהם, רוצח "מצפוני". זה דווקא מאוד הרואי, כשבאים לחשוב על זה (מה גם, שהחיסול השגוי בלילהאמר, שבו נורה למוות מלצר מרוקאי חף מפשע, אינו מופיע בסרט).

אל פשטנותו המחרידה של "מינכן" – שימו לב לפוסטר היחיד שתלוי במעונם של הספורטאים הישראלים בכפר האולימפי, זה של מצדה – מצטרפת גם מופרכותו העלילתית. מתוארת פה, למשל, משפחה צרפתית אמידה (שבראשה עומד מישל לונסדייל הוותיק), המפעילה שירותי ריגול ומידע לכל המרבה במחיר. ואף שמי יודע, אולי כך מתנהלים הדברים בשוק האספיונז' – קצת קשה שלא לגחך נוכח התפלספויותיו של אבי המשפחה, שאמורות להעניק לכל העסק של מכירת המידע איזושהי אצטלה הגותית.

ההיבט המוצלח היחיד של "מינכן" שייך לצילום של יאנוש קמינסקי, שסגנונו מעורר החדש את המראה של סרטי שנות ה-70. מועמדות לאוסקר – מובטחת. אבל הסרט עצמו, כפי שאפשר להבין מהשורות שלעיל, הוא מותחן ארוך ומגושם, שמתחזה ליצירה בעלת אמירה פוליטית ומוסרית, שאין בה דבר שהוא חדש או פרובוקטיבי באמת.