ביקורת: Call of Duty 2: Big Red One
גירסת המחשב האישי של Call of Duty 2 אמנם זכתה למקום של כבוד בין עשרת המשחקים הגדולים של 2005, אך אין זה אומר דבר, מסתבר, על איכות גירסת ה-PS2 של המשחק
כשקיבלתי לידי את Call of Duty 2: Big Red One, לא יכולתי להתעלם משמו הנוצץ. הרי רק לפני כשבועיים ביליתי כל כך הרבה שעות מהנות עם CoD2 על מחשבי האישי, ולא יכול להיות שקרוב המשפחה Big Red One יהיה רחוק מחוויה זו.
הקונסולה שלי אולי חלשה ומזדקנת, אבל לפחות בכל הנוגע למשחקיות גרידא, אין לה סיבה מיוחדת לסבול מנחיתות משמעותית. לא ציפיתי לשחזור הגרפיקה המרהיבה של האח הגדול והממוחשב, אבל כן קיוויתי שלפחות עוצמת החוויה המלחמתית הנהדרת תחזור גם כאן.
אז ציפיתי! Big Red One נושא את אותו השם, מתרחש באותה מלחמה ותקופה, פועל בממשק דומה וכולל קטעי מעבר דומים למדי, אבל הוא פשוט לא, ממש לא – Call of Duty 2. מי שיתעמק בנעשה מאחורי הקלעים יגלה גם שהוא לא פותח על ידי אותה חברה, אבל כמה מבין הקונים שרואים את השם "Call of Duty 2" על העטיפה ידעו להבדיל בינו לבין אחיו הגדול?
וההבדל, חייבים לציין, עצום. ממש מהשנייה הראשונה בה החזקתי את בקר הקונסולה עם Big Red One, חשתי שעברתי ממשחק מלחמה חזק ומאתגר, למשחק פעולה ארקיידי, פשוט, ונטול נשמה.
חוויה חד גונית
על פניו, דווקא אין הרבה הבדל. אחרי הכל, ב-CoD2 לא היו חידושים מרעננים או רעיונות מקוריים, וגם BRO הוא משחק מלחמה די ישיר וסטנדרטי.
אתם חיילים בדיוויזת החי"ר 1st Infantry Division של צבא ארה"ב המכונה Big Red One, שביצעה הרבה פעולות אמיצות מוצלחות במלחמה וזכתה להערכה רבה, ועמה אתם תלחמו בצפון אפריקה ובמדינות מערב אירופה.
וכן, יש באמצע גם פלישה לנורמנדי, אבל שכשמדובר במשחק מלחמת העולם השנייה, ספק אם בכלל צריך לציין זאת. תוך כדי גם תפלשו לשדות תעופה, לכפרים מקומיים ולהרבה קרבות עיקשים עם הגרמנים במקומות שונים, לעיתים בעת חיפוי על חילות אחרים.
למראית עין, הקמפיין במשחק מגוון, עם אזורי לחימה ביבשות שונות, עם לחימות בשטח ולחימות בבניינים, עם שלל רחב של נשקים ומגוון לא רע של משימות. באמצע תזכו גם לשלל הפתעות, שיאפשרו לכם, ממש כמו ב-CoD2, לשלוט על תותחים נגד מטוסים שינסו להפציץ אתכם, לירות בנשק המוצב בכלי רכב שונים, להורות לחיילי ארטילריה אחרים היכן להתקיף בעזרת המשקפת שלכם ואפילו לתפוס את עמדת היורה במפציץ הגדול B-24. אך למרות כל אלו, החוויה ב-BRO היא בסך הכל די חדגונית. עשרות נאצים יעברו לפניכם בכל משימה ועל כולם תכוונו ותירו, וזהו, בעצם.
הקטעים בהם נשלוט על עמדת יריה של ארטילריה, טנק או מטוס תורמים מאוד לגיוון ומצילים את המשחק מאפרוריות מוגזמת, אך גם הם, בסך הכל, דורשים מכם להזיז את הכוונת ולירות.
המצב לא היה שונה בצורה נחרצת ב-CoD2, אלא ששם הקטעים האלו באו בשילוב עם סצינות-סינמטיות-בזמן-משחק טובות יותר והרגשה של מלחמה אמיתית, והכי חשוב – קרבות "רגילים" שהם פשוט טובים יותר.
הקרבות הרגליים ב-BRO פשטניים מאוד ובקושי דורשים מכם לתפוס מחסה או להשתמש ברימון (רימון העשן, אפשרות טקטית נפלאה במשחק ה-PC, נגנז כאן), ונותנים הרגשה הרבה יותר ארקיידית מהמצופה. ההבראה האוטומטית של CoD2, שהחזירה את השחקן לבריאות מלאה לאחר כמספר רגעים תחת מחסה, ותרמה כל כך למשחקיות דינמית, החזירה את נשמתה לבורא לטובת השיטה הרגילה. במקום לרדוף אחר מקומות מחסה ולהיזהר מכל פגיעה, שכן מספיק שתיים-שלוש שיהרגו אתכם, עכשיו נרדוף אחר ערכות עזרה ראשונה.
דרושה אווירה במצב טוב
המשחקיות נפגעת גם מסיבות שוליות יותר, כמו כיוון קל מדי בכלי הנשק – אפילו במכונות הירייה הכבדות (בירייה הראשונה, לפני הרתע, קשה לפספס) וניווט מבלבל במפות, במיוחד בתוך בניינים.
אך הדבר המאכזב ביותר הוא העדר הרגשת מלחמה אינטנסיבית. למעט כמה שיחות בקטעי הפתיחה והסיום, אין לכם הרבה קשר עם חברי היחידה שלכם. הם יילחמו לצדכם אך אתם לא תרגישו בכך, ובוודאי שללא כל שיתוף פעולה. לא תצפו בכמות גדולה של חיילים נלחמים זה בזה כמו במלחמה אמיתית, אך חמור מכך, אפילו בקנה-מידה מקומי – בקרב שלכם, לא תמצאו "קו לחימה" שמתקדם באיטיות, אלא בעיקר שיטוט אקראי למציאת אויבים וחיסולם.
בהתאם, הקמפיין כולל תרחישים מפתיעים באמצע משימות, והוא לינארי לחלוטין כמיטב המסורת הקבועה של משחקי Call of Duty, אלא שרוב התרחישים הללו אינם עשויים היטב כמו בגרסת ה-PC, בעיקר בשל העדרן וליקוין של שאר התכונות שהזכרתי. גם האינטליגנציה המלאכותית של האויבים לא מרשימה בכלל. הם בקושי ינסו לתפוס מחסה ולעיתים יפספסו אתכם בצורה תמוהה ומוגזמת, וממש אין מה לדבר על איגוף או שיתוף פעולה מצידם.
מצב המשחק מרובה המשתתפים הוא מקוון בלבד (אין אפשרות משחק במסך מפוצל). קיימים רק מצבי משחק סטנדרטיים לחלוטין: Deathmatch, Team Deathmatch, תפוס את הדגל ושליטה – ובאף אחד מהם אין כל נסיון להוסיף אלמנטים חדשים לגיוון צורת המשחקיות. התוצאה המתקבלת מוכרת לחלוטין, וסובלת אף מאיטיות קלה וכבדות. אין לה שום ייחוד יחסית למשחקים אחרים - ואם היא צריכה להתמודד מול משחק הרשת המעולה של Battlefield 2 ל- PS2, התחרות מוכרעת מראש.
בינוני בלבד
האפקטים הקולים, אחד החלקים המרהיבים ביותר של המקביל הממוחשב שממש הצליחו להחדיר את האווירה לעצמות, אינם מצליחים אפילו להתקרב לרמה כזו על גבי ה-PS2.
דיבוב הוראות המפקד והשיחות בין החיילים אמנם עשוי היטב, אך מעבר לכך, אין שום מאמץ להוסיף לאווירה מצד הסאונד, כאשר אפילו קולות ירי הנשקים אינם מעבירים את העוצמה שניתן היה לצפות מהם. הגרפיקה נראית לא רע יחסית למשחק PS2 וכוללת מגוון סביר של אנימציות ואפקטים, ביחד עם טקסטורות, מחזות ונופים מגוונים בשלל המקומות בהם תלחמו, גם אם לא מרשימים יתר על המידה.
למרות הכל, כל מה שהזכרתי עד עתה הם אלמנטים שפשוט חסרים במשחק כדי להוציא אותו מהבינוניות שלו, ולאו דווקא ליקויים במשחק שמורידים מההנאה. ובמילים אחרות – BRO הוא לא משחק רע, הוא פשוט אפור למדי, חסר ייחוד ופשוט מדי. יש בו גם רגעים טובים ומהנים, ושחקנים שמחפשים אקשן קליל ל-PS2 בהחלט יימצאו את מבוקשם בקמפיין בעל האורך הסביר, ומצב המשחק מרובה השחקנים.
ייתכן ושפטתי את המשחק בצורה נוקשה מדי בשל כשלונו להתעלות למדרגת CoD2 שכל כך אהבתי, ובשל רמת ציפיות מסוימת שנובעת מייחוסו לסדרה המשובחת הזו. הרי בכל זאת יש לו קמפיין שווה ערך ומשחק מקוון סביר. אבל, בסופו של דבר, ראינו כבר די והותר משחקי פעולה בגוף ראשון ממלחמת העולם השנייה. ואם אין למפתחים שום דבר לחדש, להוסיף או לפחות לשפר, אולי עדיף לחפש גיוון במקום אחר...
הכתבה פורסמה במקור באתר vgames.co.il
