האקדח מת מצחוק
עזבו את "הר ברוקבק" ו"מינכן". לאהרון קשלס יש הצעה יותר טובה בשבילכם: "קיס קיס, בנג בנג", אחת היצירות היותר מהנות וממזריות בקולנוע, שמסמנת את שובו של תסריטאי סרטי הפעולה שיין בלאק
ומה אם נאמר לכם שתוכלו לדלג על שני הסרטים הללו ועדיין להישאר בחיים. אמנם, לא תוכלו לקחת חלק בשיחות מסדרון לוהטות על בוקרים ופלצורים או לחלופין סוכני מוסד מיוסרים, אבל, אולי, תוכלו לנצל את הזמן הזה ולצפות באחת היצירות היותר מהנות וממזריות שיש לבתי הקולנוע, וליתר דיוק, לסינמטק, להציע לכם - "קיס קיס, בנג בנג". זאת ועוד, בסופו של יום אתם תיהנו ממעמד העל של אותו צופה פוחז ומתחכם שיכול לסנן, נוכח הוויכוחים הסוערים אודות העוול ההיסטורי של "מינכן", את המשפט הבא: "עזבו אתכם כבר משפילברג, את עבודת הביכורים של שיין בלאק כבמאי כבר ראיתם?". והם ישיבו, "שיין מי?".
שיין בלאק. נו, אתם חייבים לזכור את שמו. התסריטאי המופלא שאחראי לאחת מנוסחאות הקולנוע הפופולריות ביותר של שנות השמונים והתשעים - סרטי הצמדים (ובאנגלית, Buddy Movie). האיש שכתב את התסריט ל"נשק קטלני" והסיפור של "נשק קטלני 2". היוצר השנון שאמון על שניים מסרטי הפעולה הפחות מוערכים של שנות התשעים, "בכוננות מתמדת" ו"נשיקה ארוכה ללילה", ואף שיכתב את אחד הכשלונות הלא מוצדקים של שנות התשעים, "אחרון גיבורי הפעולה", שהפסיד לדינוזאורים הדיגיטליים של שפילברג. שפילברג, איך תמיד הכל חוזר אליו?
ונשאלת השאלה, אם הוא כל-כך מוצלח, אז לאן הוא נעלם? ובכן, למקום אליו נעלמו כל אחרוני גיבורי הפעולה. למערה בה שוכנים טנגו וקאש, ריגס ומורטאו, ועוד רבים וטובים. אבל אל דאגה, קרוב ל-18 שנה לאחר שהצעיד את מל גיבסון ודני גלובר לתהילת עולם, בלאק מבקש לחזור למקום שבו הכל התחיל. אלא שהפעם, כיאה למי שחזה כבר בהתפרקותו של הז'אנר, הוא בוחר להשתעשע. לא השתובבות בנוסח "האקדח מת מצחוק 33 ושליש" או "מת לצחוק" כי אם כזו שמכבדת ומלטפת את הצופה. כזו שמספקת צחוקים זולים אך גם מתוחכמים ועדיין אורזת הכל בסלסלה של פיתולים עלילתיים שמאפשרים גם ליהנות ממלאכת סיפור קולחת, חדה ומושחזת.
היי, הוא לא מפרקליטי LA?
"קיס קיס בנג בנג" הוא שמו של ספר המאגד את אוסף הביקורות של אחת הכותבות הטובות ביותר, פולין קייל ז''ל, והוא מתייחס לקטע מכתביה שבו היא מפנה את תשומת הלב שלנו לתמציתה של החוויה הקולנועית. אהבה ומוות. נשיקה וירייה. ליפסטיק על הצווארון, דם על המקטורן. אבל, אז היא ממשיכה ואומרת, בכאב הציני האופייני לה, כמה נדירות הן הפעמים בהן אנו חוזים בסרטים שמעניקים לנו יותר מזה.
אין צורך להזיל דמעה. לעיתים, כפי שהוכיח לנו ז'אן לוק גודאר, וכעת גם שיין בלאק, כשעושים את זה טוב, סרט לא צריך יותר מבחורה ואקדח. ואמנם על אף שב"קיס קיס בנג בנג" תמצאו לא מעט רגעי הומור ציניים עכשוויים כל-כך, זהו בראש ובראשונה מופע הצדעה נוסטלגי ומחמם לב, לימים, גיבורים, שחקנים, במאים, סופרים, שהיו ונעלמו או פשוט אינם עוד. הנה קריצה ל"נשק קטלני". כעת הביטו במחווה המתוקה לבוגי ובקול. ומה עושה פה ארני מ"פרקליטי LA"? ורוברט דאוני ג'וניור בתפקיד גנב שהופך שחקן בין לילה? ואיך אפשר שלא להשיב חיוך לוואל קילמר בדמותו של הבלש הפרטי ההומוסקסואל העונה לשם גיי פרי? ובכן, אי אפשר ולא צריך. יש לחייך. יש לצחוק בקול רם. יש לדמוע בהתרגשות קולנועית. "קיס קיס בנג בנג" הוא החומר ממנו עשויים חלומותיו של הסינפיל. ואתם יודעים מה, אפילו ריימונד צ'נדלר, שהוא-הוא הרוח המנשבת מעל היצירה הקסומה הזו, לא מתהפך כרגע בקברו. נהפוך הוא, הוא ודאי מדליק את מקטרתו הנודעת, לוגם מעט וויסקי, נזכר בספריו הגדולים, ב"האחות הקטנה", ב"השינה הגדולה", ומסנן, "איזה ספרים ידענו פעם, איזה סרטים ידענו פעם, איזה חיים ידענו פעם. לחיים, ידידיי, לחיים".
לבלוג חיים בסרט של אהרון קשלס ואורי שחורי
