יש מקום אחר
ה"באד פלאס", לי סקרץ' פרי, ג'וני גריפין, קני גארט, מת'יו שיפ, "אוי ואבוי", מייק סטרן, רון קרטר, "טוקסידון מון", "נובל ווג", ג'ון קייל, דאוס, שלמה ארצי, משינה, דיוויד ברוזה, אביתר בנאי, מוקי, אהוד בנאי, פורטיסחרוף, אביב גפן. אלה רק חלק מהאמנים שהופיעו באחרונה ב"זאפה גולדסטאר", מועדון הופעות ששינה את כללי המשחק בישראל, והפך, כשנה וחצי לאחר הקמתו - למוסד המוביל בתחומו.
רוצים עוד שמות: בבקשה: "אקו והבאנימן" בדרך, כבר פורסם, בדרך, ויש גם חדשות: באדי גאי מלך הבלוז צפוי להגיע (גם לקיסריה), יוסף לטיף קשישא עתיד לבוא - ומתוכננת גם הופעה של הרכב "אולסטאר" עם אמנים דוגמת אנדי ברקר, באסטר וויליאמס ואל פוסטר ואחרים - במחווה לקליפורד בראון.
היו לישראל מועדונים מצליחים בעבר, ויש גם כמה בהווה, אבל ל"זאפה" ייחוד. בניגוד ל"רוקסן" מהעבר, או "לבארבי" כיום, הוא לא פונה לבני נוער. הקהל שלו מבוגר יותר, מבוסס יותר, ועדיין כזה, שברובו, לוקח את המוזיקה שלו ברצינות.
לא תמצאו היום אמן בישראל שלא רוצה להופיע ב"זאפה" ולוח ההופעות של המועדון סגור חודשים רבים מראש. הכרטיסים למופעים המבוקשים נגמרים תוך זמן קצר, והתכנונים לעתיד רבים ונרחבים (המשך השת"פ עם חברות הסלולר בשידור הופעות חיות, הוצאת אוספים, מרצ'נדייזינג ועוד).
יש כמובן גם בעיות. יש תמיד מי שיתלונן על הסאונד, על העובדה שבכל זאת מגישים במקום מזון ("אבל לא תוך כדי ההופעות", מדגישים הבעלים), על כך שיש איזור עישון מוגבל, על כך שלפעמים יש במקום אווירה כבדה במקצת - אבל לצד כל התלונות - אי אפשר שלא לשבח את מי שמצליחים ליצור בישראל מקום שאליו מגיעים מיטב האמנים מחו"ל, שנותן במה גם להרכבים צעירים (ג'יי ויוז, נעמה הילמן ועוד) - ושמצליח לשלב את המטרות המסחריות שלו עם פעילות אמיתית למען המוזיקה בישראל.
קו מוזיקלי
כשקם הזאפה, באו לעולם עוד שני מועדונים דומים, ה"פיוז'ן" התל אביבי, ו"בלה שלומקינס". הראשון נסגר והשני פנה לכיוונים אחרים - מה שהפך את הזאפה למועדון המוזיקה היחיד מסוגו באיזור המרכז - מועדון שיש לו קו מוזיקלי ואמירה של ממש, לקהל בוגר, כשהמועדון היחיד שפועל בצורה דומה יחסית הוא הקמלוט בהרצליה.
על סיפור ההצלחה הזה אחראים שלושה: יוני פיינגולד, אחיו נועם ואילן אלקיים. בחלוקה גסה: יוני אחראי על הביזנס, נועם על עולם המוזיקה הישראלי ואילן, לשעבר איש ה"דינמו דבש", הוא שר החוץ. מלבד הפעילות ב"זאפה", יש להם גם זרוע הפקתית שמארגנת הופעות ופסטיבלים.
"זאפה הוא מועדון כמו שיש בכל העולם, בניו יורק, בטוקיו, בפאריס", אומר יוני פיינגולד, "וחשבנו שהתבקש שיהיה כזה גם פה, מקום שיכול להכיל הופעות שמגיעות מחו"ל ואמנים ישראלים ברמה הגבוהה ביותר". לדברי פיינגולד, לשילוב היכולות של שלושת השותפים, משקל גבוה בהצלחת המקום. "נועם מחובר ומבין בישראל ברמה הגבוהה ביותר ואילן ברמה בינלאומית, יש לו יכולת גבוהה לאתר תכנים שמתאימים לפורמט המועדוני, זה לא פשוט להביא הפקות בסדר הגדול שהבאנו למקום עם 250 מקומות ישיבה".
גם מועדונים שפעלו בעבר ורשמו הצלחה אמנותית, נגיד "הרוקסן", נכשלו לעתים קרובות ברמה הכלכלית. עלות התפעול, ובעיקר עלות ייבוא האמנים מחו"ל, הופכת לעתים קרובות את העסק כולו ללא משתלם, בעיקר מכיוון שקהל של רוקרים הוא לא בדיוק עתיר ממון. "אנחנו משלבים הרבה פרמטרים", מסביר פיינגולד את נוסחת הקסם, "עורכים אירועים, מביאים ספונסרים, עושים שיתופי פעולה, יש פה הרבה כוחות שמתכנסים ביחד - וזה נותן את היכולת כספית להתמודד עם תכנים ברמת עלות גבוהה. וחוץ מזה - אנחנו לא גרידים".
שולחן ביליארד
כל אמן שנאלץ להצטופף בחדרים קטנים ומעופשים יכול להעריך את החדר הגדול והמרווח, כולל שולחן הביליארד, שמעמיד לרשותם ה"זאפה". "המועדון מטפל נכון באמנים ומשמש בית בשבילם", מסביר נועם פיינגולד, "זה מחזק את הקשר שלהם אלינו ונותן להם תמריץ לבוא להופיע כאן, למרות שמבחינת האמנים הגדולים, זה לא תמיד כלכלי".
שלושת השותפים גאים מאוד ברשימת האמנם הישראלים שמופיעים אצלם, לא פחות מבזו הבינלאומית. "זה הפך למקובל בעולם, שגם אמן גדול מופיע יום אחד בפארק, ויום אחרי זה במועדון קטן, והשרשנו את זה פה. זה הפך ללגיטימי לשלמה ארצי להופיע בקיסריה ואחרי זה להגיע לכאן להופיע עם קהל במקום אינטימי וחם, מי שמכיר את המספרים יודע שזה לא בשביל הרווח, אלא בגלל שיש פה משהו מיוחד ושונה. החום שנוצר פה במופע, הבמה העגולה, הקהל שמסביב, זה בית שהאמנים נהנים ממנו. אנחנו לוקחים את האמנים שלנו עד הסוף וזה נותן להם את התחושה שיש להם על מי לסמוך. נוצר פה וויב מטורף של מוזיקה ישראלית. כמות האמנים שרוצים להופיע פה יותר גדולה ממה שהמקום יכול להכיל", מצהירים הבעלים.
למרות הפניה הברורה של ה"זאפה" לקהל מבוגר, שיכול להרשות לעצמו להוציא סכומים יפים גם על משקאות ומזון, ניתן למצוא במועדון גם הרכבים שפונים לקהל צעיר יותר. "יש לנו אולי תדמית מבוגרת", הם אומרים, "אבל יש פה מגוון של תכנים וקהל שמגיע גם לשוטי הנבואה, מוש בן ארי ואמנים מהסוג הזה למופעי העמידה - וקהל בוגר יותר למופעים בישיבה".
מתקשה לעכל
ה"זאפה" הוא לא רק מועדון מוזיקה - אלא מקום בילוי, עם בר נפרד ומסעדה לא רעה. התוצאה: נדמה שלעתים חלק לא מבוטל מהקהל אפילו לא ממש מכיר את האמן שמולו או את שיריו, אלא פשוט חיפש מקום לבלות בו את הערב - ובחר ב"זאפה", לעתים זה צורם, למשל במופע של מת'יו שיפ, אמן ג'אז לא שיגרתי, בו התקשה חלק גדול מהקהל לעכל את הצלילים. הצד החיובי של העניין, מדגישים השלושה, הוא שהקהל נחשף לחומרים חדשים. "זה חלק ממה שהמועדון עושה", מסבירים הבעלים, "אמנים ותיקים ומוכרים שמופיעים פה עוזרים להרכבים חדשים יותר להגיע לקהל, ונוצרת השפעה וזרימה הדדית - וזה מבורך".
למרות ההצלחה הברורה, חלק מהקהל, זה שמשתייך בעיקר לברנז'ה של הרוק, לא ממש מתחבר למועדון, מה שלא יותר מדי מפריע לבעליו. "יש פה 120 אלף איש בשנה, ההופעות סולד אאוט מראש שבועות, יש אנשים שתמיד יתלוננו, כשיש משהו שהם באמת רוצים, הם יבואו וייהנו. על כל בן אדם שמתלונן יש 3-4 שיגידו אחרת, מי שלא מתאים לו, לא מתאים לא, הקהל מדבר והביקוש ברור. תמיד יש שוליים, לכל אחד יש טעם משלו ודרך משלו, וזה בסדר. זה המוצר שלנו ולא נתנצל על זה. אנחנו לא מחפשים להתיפייף עם מועדון רוק מטונף מלפני 20 שנה, ולא מחפשים לעשות פוזות על אף אחד".
מבחינת הבעלים, המועדון שהקימו שינה את כללי המשחק בתעשייה המקומית. "אנחנו מקום כמו ה'בלו נוט', או ה'ג'אז קפה' בלונדון. לא היתה פה פלטרפורמה כזו, הרפרטואר פה זו מהפכה שאף אחד בתעשייה לא דמיין שתקרה, נכון, אנחנו מיינסטרים, עם פרופיל מסחרי, אבל תסתכל בליין אפ האמנותי - ותראה גם דברים אחרים. כל אמן ג'אז שפה יכול להיות היילייט של פסטיבל כמו פסטיבל הג'ז באילת. הלקוח יושב סנטימטר מאגדות כמו גריפין וקרטר, אתה יושב מטר מהם ושותה את הבירה שלך, זה דבר נדיר".
כידוע, במשך שנים רבות, אמנים מחו"ל לא ממש ששו להגיע לארץ. לשיפור במצב הביטחוני יש חלק בשינוי המצב - אבל, אומר אלקיים, זה לא רק זה. "אתה לא בא סתם אאוט אוף נו וור ומבקש מהם להגיע, צריך הרבה קשרים אישיים - וגם את הרזומה של מה שכבר נעשה. אם תיקח את רוב האמנים בעולם שיוצאים לסבב, עכשיו יש להם במודעות את ה'זאפה', הפכנו ללוקשיין לגיטימי. מי שמופיעים פה חוזרים הביתה, נהנים ומספרים על הקהל המדהים, שמפנקים אותם וזה מחלחל. התוצאה היא 2-3 הפקות בינ"ל החודש - מספר חסר תקדים - ואנחנו בהחלט מתכוונים להמשיך בכך".
