שתף קטע נבחר

ציונים אתם לא

בשבוע שעבר הייתי בצפון. התפלחתי להדרכה של יהודית, מהמושבה כנרת, שהדריכה קבוצת מתיישבים מהשומרון. הם דיברו על ציונות אז והיום והכריזו פה אחד שהמתנחלים (כלומר, הם עצמם) הם הסממן האחרון לציונות בארץ ישראל והם הם ההקבלה לחלוצים של פעם.

 

יהודית, אישה מבוגרת, שיערה לבן, עורה שזוף משמש טבריינית, הסכימה איתם ואמרה שהם אכן דומים למתיישבים הראשונים, אבל בהבדל אחד. המתיישבים הראשונים, כך סיפרה יהודית – דאגו תמיד להרחיק את ילדיהם מקו האש למקום מסתור. זה הדבר הראשון שהם עשו בכל קרב, בכל רגע שהיה איום על הבית. ואתם, היא אמרה ונאנחה, אתכם אני לא כל כך מבינה.

 

וגם אני לא. וגם לא מבינה את צבא ההגנה לישראל ואת כוחות הביטחון ואת מי שעומד עכשיו בראשות הממשלה. נגד אלימות שאין לה גבול, נגד פורעי חוק, נגד מחרחרי ריב ומדון יש לנהוג רק בדרך אחת ומהר.

 

רוצים תזכורת? לכוחות הביטחון יש כלים להתמודדות עם אירועים מסוג זה, כלים חד משמעיים ובטוחים והם כבר השתמשו בהם במהומות אוקטובר 2000. נכון, המקום היה שונה. ואדי ערה, אום אל פאחם ונצרת זה לא עמונה והאזרחים הם לא מאותו סוג. אבל אני בטוחה שגז מדמיע הוא אותו גז מדמיע וכדורי הגומי הם אותם כדורי הגומי והצלפים הם אותם הצלפים ואש חיה היא אש חיה. אז איך זה שלפיזור אוכלוסיה אחת הכלים האלה טובים - ולאחרת לא?

 

האנשים האלה שקוראים לעצמם ציונים הם כל דבר מלבד זה. וכמו שאמרה מנהלת מחלקת הבג"צים בבואה לדון בבקשה לעצירת הריסת המבנים בעמונה: "זוהי התנהגות שמעידה על אי ניקיון כפיים". ואת זה היא אמרה עוד לפני שהתחילו המהומות הרציניות.

 

כל החבר'ה "הציונים" שמגיעים לגבעה עלומה ששייכת לנו מאז שבנימין היה בנו הצעיר של יעקב ומחליטים לבנות בה מאחז, גוזלים מהמדינה שלנו המוכה והחולה משאבים - ולשווא.

 

המבצע של עמונה עלה לנו חמישה מיליון שקל, אבל למי שחוצבים בהר אבן כדי להקים מקדש חדש לא אכפת מהמסכנים שיושבים באופקים, שדרות, אשדוד ואפילו בתל אביב המקוללת ללא חימום בימי החורף. הם הרי מחושלים, הקור לא מרתיע אותם. תושבי קריית מלאכי, באר שבע, דימונה ואפילו תושבי ירושלים עיר הקודש, חיים ללא מזון די הצורך - אבל למתנחלים שלנו מגיעה אספקה מהחברים שערבים זה לזה, ככתוב.

 

ההתנחלויות גוזלות כסף רב מקופת המדינה וזוהי עובדה מוכחת. כסף שיכול וצריך להגיע למשפחות קשות יום, לאמהות חד הוריות, לאבות חד הוריים ובעיקר לכל ילד שלישי שדו"ח העוני סיפר לנו עליו. הילד הזה שאין לו מעיל לחורף, שאם הוא הולך לבית הספר אז זה בלי הסנדוויץ' ואם הוא חולה אז אין איך לקנות לו תרופה. אבל למתנחלים שלנו זו גאווה לאומית לאשפז ילד בחוסר הכרה, במקום לנעול עליו את הדלת וגם אם הוא מתעקש נורא להגיד לו שהוא לא יוצא לשום מקום, עד יעבור זעם.

 

קראתי את התגובות של האיחוד הלאומי לפרשה. הם אמרו: "במקום שבו מכים ופוצעים חברי כנסת - שם נגמרת הדמוקרטיה". בעיני, הדמוקרטיה נגמרת במקום שבו חברי כנסת ממהרים להצטרף לפורעי חוק בשביל ללבות את השנאה, לעודד את האנדרלמוסיה ולהרוויח כמה מנדטים כתומים, מוכתמים בדם ילדים ונערים.

 

אפי איתם שנפצע (במדינה שלנו אוהבים פצועים), אמר: "מה אצה להם הדרך להוכיח על תשעה בתים בגבעה נידחת שפה ייכון שלטון החוק של מדינת ישראל?" ואני שואלת את אותה שאלה – תשעה בתים עלובים בגבעה נידחת, מה אצה לכם הדרך? זה מה שמגדיר תנועה שלמה? זה מה שמגדיר ציונות? בהם תימדד אהבת עם ישראל לא"י?

 

ואני מסכימה בהחלט במשהו אחד עם העבריינים ועם אפי איתם - הפצע הפתוח של פינוי גוש קטיף עוד מהדהד בכולנו, הניחו לו להגליד. הפער האידיאולוגי בין הימין הקיצוני למרכז המתון כבר גדול מנשוא, אבל בכל זאת, קלישאי ככל שזה נשמע ונקרא, אין לנו ארץ אחרת.

 

ואני כבר לא בטוחה שהארץ היא זו שאוכלת את יושביה. בימים אלה נראה לי שאנחנו נוגסים בה ונוגסים, והיא מדממת בדממה. 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: רויטרס
המתנחלים בעמונה. זה ציונים, זה?
צילום: רויטרס
צילום: גבי מנשה
אילנית סוויסה
צילום: גבי מנשה
צילום: רונן לידור
כוחות הביטחון במהומות אוקטובר 2000. עם כדורי גומי
צילום: רונן לידור
מומלצים