בחיים אני ילדה טובה

אליענה בקייר בכלל לא תכננה להפוך לכוכבת כל כך מהר. נכון, סלבז נוטים להצטנע ולספר ש"זה פשוט קרה להם", אבל לאליענה אפשר גם להאמין. הבחורה פשוט קורצה מהחומר הנכון והוכיחה לעולם ולמבקרי הטלוויזיה שמ-51 דקות של תהילה אפשר לעשות קריירה ולהפוך לדבר הכי לוהט בסביבה, ל-It Girl.

"האמת שלא התכוונתי", היא טוענת, "תמיד אהבתי משחק, אבל תכננתי ללמוד בניו יורק. ואז, במקרה, התקבלתי ל'פרויקט Y'. כשיצאתי משם התקבלתי ל'שיר שלנו'. אמרתי לעצמי: 'בסדר, תלמדי אחרי'. ואז הגיע אחרי, והחלטתי לוותר על חלום לימודים בחו"ל וללמוד בארץ אצל יורם לוינשטיין. התחלתי לברר, ושוב קיבלתי הצעה, הפעם ל'רוקדים עם כוכבים'. רציתי לקחת את ההצעה וממש התבאסתי ששוב לא ייצא לי ללמוד".

ההצלחה של אליענה עלולה להיראות למתבונן מהצד כדבר שבא בקלות בלתי נסבלת: בעוד אחרים עובדים קשה כדי להגיע לפסגה, היא מפזזת אליה בשיא הטבעיות. ב-23 שנותיה

היא הספיקה לככב בסדרת ריאליטי ("פרויקט Y"), שבה זכתה במקום שלישי ובטלנובלה ("השיר שלנו"), לזכות במקום ראשון בריאליטי בלב הפריים טיים של ערוץ 2 ("רוקדים עם כוכבים", כמובן) ולהצטלם לשני סרטים: "הבועה" של איתן פוקס, שבו היא מגלמת לסבית, ו"רק כלבים רצים חופשי" של אסי דיין, שיוקרן בקיץ ובו היא מגלמת בחורה תמימה.

בימים אלה היא מצטלמת לטלנובלה חדשה ("בחורות רעות" בערוץ 24, שם תהיה מנהיגת להקת רוק מחוספסת). בנוסף היא לוהקה לתפקיד ראשי בסרט "ריקוד מסוכן" (למקרה שתהיתם, היא תגלם רקדנית). תודו שההספק מרשים.

אבל אל תחשבו שתמיד הכול היה כל כך ורוד. במהלך שירותה הצבאי נפצעה אליענה בתאונת דרכים קשה, ונאלצה לעבור תהליך שיקום ארוך. "אני לא זוכרת מה בדיוק קרה", היא משחזרת. "אני יכולה לספר ממה שאני כן זוכרת ומהסיפורים. יצאתי מהבסיס בקריה, וכשחציתי את הכביש במעבר חצייה פגע בי אוטובוס. מה שכנראה קרה זה שלי היה ירוק, וכשהתחלתי לעבור את הכביש הוא הפך לאדום, ולנהג האוטובוס הפך לכתום, הוא לא הבחין בי והאיץ. נפגעתי בראש, וגם העצבים ברגל שמאל נפגעו. ברך שמאל נדפקה, הריכוז שלי ירד והזיכרון נפגע. פעם למדתי עמוד טקסט בשנייה, והיום לוקח לי יותר זמן. גם איבדתי את חוש הריח, עד היום אני לא מריחה".

בעקבות התאונה אושפזה אליענה למשך שבועיים באיכילוב, ומתוכם ארבעה ימים הייתה מחוסרת הכרה. כשעמדה להשתחרר מבית החולים והייתה אמורה לעבור לשיקום בבית לוינשטיין היא סירבה. "בגלל שאני לא מוותרת בקלות התעקשתי לישון בבית, אז עשו איתי עסק: 'כל בוקר את מגיעה לבית לוינשטיין ובערב חוזרת הביתה להורים ולא יוצאת משם'.

"ככה, חצי שנה אימא שלי הייתה לוקחת אותי בבוקר לשיקום ומשם ישר הביתה. אחרי התאונה מישהי שאני מכירה גם עברה תאונה. אני זוכרת שאמרו שהיא כעסה על כולם, והבנתי אותה, כי זה בדיוק מה שקרה לי".

מה זאת אומרת?

"אתה תקוע בבית כל כך הרבה זמן, כל הסדר יום שלי השתנה. הייתי נרדמת בשעות היום ונשארת ערה בלילה, כי רק ככה הרגשתי שאני לא מפסידה כלום. בלילה כולם ישנים. כשמבאס לך אתה מתבאס מעצמך, אתה מתבאס מאחרים. אתה משתגע מהשיעמום. מה יש לעשות בבית? כל היום פתרתי תשבצים, הרכבתי פאזלים וראיתי סרטים. אבל כמה אפשר? עשיתי את המוות להורים שלי. אם, למשל, לא היו באים לבקר אותי, הייתי מתבאסת, וכשהיו באים לא היה לי כוח. ההורים והמשפחה תמיד היו שם, אבל את יודעת, הם באים לבקר ואז הולכים להמשיך בחיים שלהם, ואת באיזשהו מקום תקועה".

וככה זה נמשך חצי שנה?

"כן. ואז גם הכריחו אותי לקבל טיפול נפשי. בכלל לא הבנתי מה רוצים ממני, את נמצאת במצב שאת לא רואה מה קורה מבחוץ. פתאום אומרים לי, 'את רוצה לעבוד? יופי, את יכולה, בתנאי שהעבודה לא כוללת מאמץ פיזי או מנטלי'. לפני כן הייתי פעלתנית. למדתי תיאטרון בבית ספר, שיחקתי בתיאטרון 'תמונע', הייתי מלצרית בתל אביב. מה זה עבודה בלי מאמץ? מה אני אעשה?"

אז מה עשית?

"עברתי לתל אביב והתחלתי לעבוד בחנות בגדים בשינקין, ובמקביל המשכתי ללכת לבית לוינשטיין במשך שנתיים וחצי, כמה פעמים בשבוע. בשנה הראשונה אחרי התאונה כל התקדמות היא מאוד גדולה, כי זה בא מהמקום החלש. אחר כך ההתקדמות הופכת למאוד איטית. יש תחושה כאילו את דורכת במקום.אחרי מקרה כזה נופל לך אסימון שהחיים שבריריים וכל רגע יקר. אחר כך התחלתי לברמן ב'פטיש' וב'למון'".

במקומות הכי הארד קור בתל אביב.

"כן, אבל אני הכי לא כזאת. עבדתי שם כי הייתי צריכה כסף לשלם שכר דירה, וזה מה שעניין אותי".

ב"פרויקט Y" דווקא עשית רושם של אחת ששלפו אותה מלב הסצנה התל אביבית.

"בפרויקט אף אחד אחר לא בא, כמוני, מדירה שכורה בתל אביב, מחיים עצמאיים. כולם באו מהבית של ההורים, עוד לא הספיקו לראות כלום. הניגוד הזה אולי נתן את התחושה שאני מהסצנה, אבל זה בולשיט. זה לא שהייתי מבלה בתל אביב כל היום. עבדתי בבר בשביל לעשות כסף. ברור שבדרך נהייתי עצמאית ופחות תמימה יחסית לאחרים בגילי".

No Way יוגב?

אחרי שחזרה לשגרה אליענה התחילה להתגעגע לחלום הישן שלה. "אחרי שנתיים שהייתי ברמנית התחלתי להרגיש רעב, געגוע לדברים שאהבתי לפני התאונה. כאילו התאונה כיבתה אצלי משהו, ואחרי תקופה מסוימת הוא נדלק מחדש. רציתי להתחיל ללמוד. היה לי כבר תאריך לאודישן בבית ספר למשחק מהטובים בניו יורק, circle in the squre ואז חברה שלי שעבדה בהפקה של ערוץ "YTV" התקשרה אליי ואמרה לי שיש איזה תוכנית, 'המדריך להתאהבות', והבחורה שהייתה אמורה להגיש פינה הבריזה להם, ואם בא לי לבוא. אמרתי לעצמי 'למה לא', הגעתי, עשיתי, הלכתי והמשכתי לחלום על ניו יורק.

"כמה שבועות אחרי, התקשרה אליי לי ירדני, שהייתה העורכת הראשית של הפרויקט, הזמינה אותי לאודישן. לא היה לי 'יס' ולא הבנתי על מה מדובר. באתי לאודישן, לא ההמוני, המצומצם".

רגע, אבל קודם היה האודישן ההמוני.

"לא הייתי בו בכלל. ירדני הנחיתה אותי ישר באודישן של ה-80 איש. הגעתי, הסתכלתי מסביב ואמרתי לעצמי, 'לא נראה לי'. היא ראתה שאני מהססת וממש ביקשה ממני להישאר. את יודעת, אם ירדני מבקשת, אז נשארים. אני מכבדת אותה. משם לפה, עברתי את האודישנים. פתאום אומרים לי: 'את בפנים'. אמרתי לעצמי, 'יש לך הזדמנות יקרה להתרחק מכל הבלגן, שלושה חודשים לבד'. גם ככה הרגשתי שנמאס לי. עבדתי בשביל לשלם שכר דירה, וזהו. לא היה פה מיצוי עצמי". אני זוכרת שאפילו חשבתי, איזה מתנה נפלה עליי, שיעורים פרטיים מהמורים הכי טובים בארץ לקראת האודישן בניו יורק. שתביני, כשנכנסתי לפרויקט אפילו ביקשתי מיורם (לוינשטיין — א.מ) שימליץ לי על מונולוגים באנגלית לאודישן בחו"ל. הגעתי לשם ולא עניין אותי כלום חוץ מהשיעורים שאני עומדת לקבל מהמורים הכי מדהימים".

וגם הפרסום.

"לא, ממש לא. לא באתי להתפרסם. נכון שחשבו שמי שנכנס לווילה רוצה להתפרסם, אבל אצלי זה בא ממקום אחר, כמו שאמרתי כבר, ממקום של ללמוד מהאנשים הכי מקצועיים שיש. ואולי הקוראים עכשיו יגידו שאני משחקת אותה יפת נפש, אבל זה ככה, באמת. ומספיק לי שאני יודעת את האמת. לא באתי להתפרסם, לא תיארתי לעצמי בכלל מה הולך להיות. באתי כדי ללמוד משחק בלי להטריד את עצמי במחשבות על שכר דירה וחשבונות".

ואיך הרגשת בווילה?

"אני חושבת שראו איך אני מתמודדת. קראו לי 'הקריזיונרית', 'המטורפת'. אני חושבת שפשוט הייתי אדם שלא ידע מה לעשות עם עצמו. אדם שהנחיתו עליו אנשים שאין לו קשר אליהם".

רצית לעוף משם?

"אני לא ותרנית, אחת שקמה והולכת, בטח לא כשנותנים לי שיעורים עם יורם לוינשטיין ודלית כהנא. אין מצב. האנשים לא היו אישיו בשבילי, אף פעם. כל מה שקרה שם לא עניין אותי אף פעם, באמת. הפכו את זה לאישיו בעריכה. אני לא ידעתי, הייתי כולי בשיעורים".

הסיפור שלך עם יוגב ברזילי כן היה אישיו.

"לא היה אישיו. עריכה עושה הרבה דברים".

כן, וגם הרצפה עקומה. הרי אי אפשר להתעלם ממה שהיה לכם שם, בלי קשר לעריכה.

"כן, היה סוג של חיבור בינינו. איזושהי הבנה".

ניסוח מעניין. היית "מבינה אותו" מחוץ לווילה?

"לא, ממש לא. עובדה שלא. אנחנו טיפוסים מאוד שונים. הסיבה היחידה שהייתה בינינו אינטראקציה היא הסיטואציה שהיינו בה. עכשיו, כשאני מסתכלת אחורה, "NO WAY".

וב"פרויקט" היית משתתפת שוב?

"מאותו מקום? כן. בתחום האישי הוא עשה לי רק טוב. הוא נתן לי את הפריבילגיה להתרכז רק בעצמי, בלי להתעסק באנשים שקרובים לי, בלי לדאוג לכסף. לדאוג רק למה שאליענה רוצה, לממש את האהבה האמיתית שלי, המשחק. ולפתח את הדבר שאהבתי ונעלם מחיי בעקבות התאונה".

שבוע אחרי סיום הפרויקט ניגשת לאודישן של "השיר שלנו", ואז הגעת לסט מלא כוכבים. איך הסתדרת שם?

"בהתחלה הייתי בשוק. הייתי חסרת ניסיון, לא ידעתי כל כך איך עובדים הדברים האלה, הייתי אאוטסיידרית. זה היה בשבילי בית ספר למשחק מול מצלמה. לאט לאט משתפשפים, מתחברים".

עם מי התחברת?

"אני ועמוס (תמם — א.מ) מאוד התחברנו. אני ואפרת (בוימולד — א.מ) נעשינו חברות מאוד טובות. עכשיו קצת פחות, כי כל אחת עסוקה בעניינים שלה, אבל את יודעת, זה הביזנס. ניב רז גם נהיה חבר נפש שלי. חנה לסלאו הייתה מעין המלאך השומר שלי. עד היום. היא מדהימה, לב ענק. וגם עם כל השאר, עם נינט ורן אני בהודעות טקסט מדי פעם, כשיש זמן".

ב"פרויקט Y" היית קריזיונרית וקלפטע, ב"שיר שלנו" היית ביצ'ית ואחר כך הצלחת להפוך בטבעיות לרקדנית ענוגה. איך עשית את זה?

"אז אמרו שאני קריזיונרית. נראה לי שקצת קשה לשפוט אדם שנמצא בהסגר עם 15 אנשים שהוא לא מכיר. לפחות הייתי אמיתית. על המסך ועל הבמה אני אהיה הכול, אבל בפרטיות שלי אני אני".

שזה אומר?

"למשל, אישה של גבר אחד ורק שלו".

בואי נדבר באמת על הגבר האחד שאיתו את גרה.

"קוראים לו שי שלום, הוא בן 23, מפיק".

את נמנעת מלחשוף אותו לתקשורת. זה מוזר.

"לא מוזר בכלל. אלה החיים שלי, הפרטיות שלי, והוא השפיות והרוגע שלי. זה המקום שלי, השקט שלי, ואני שמחה עם זה. לא רוצה לחלוק אותו עם אחרים. גם הוא לא מעוניין בחשיפה".

אבל בכל זאת, את לא מופיעה במדורי רכילות, לא רואים אותך באירועים, זה מאוד לא אופייני לכוכבים טריים.

"אני לא חושבת שחייבים לעשות את הדרך הזאת. הדבר הכי חשוב לי הוא לעשות מה שאני אוהבת, לשחק, ואני משתדלת להתרכז בזה. אם אני הולכת לאירועים, זה רק לאירועים שקרובים אליי. אני אוהבת להיות בבית, את הזמן הפנוי שלי אני מקדישה לאנשים שחשובים לי".

תשתפי אותנו בכל זאת בפיסת מידע מחייך האישיים, נגיד, איך הכרת את שי?

"שי ואני מכירים מגיל 16, היינו חברים טובים שנים, והתנתק הקשר. אחרי חצי שנה נפגשנו שוב, והאסימון נפל".

עם איזה שחקן בארץ היית רוצה לשחק?

"האמת שב'רק כלבים רצים חופשי' אני משחקת עם אלון אבוטבול, וזה היה סוג של חלום. הוא מדהים מדהים".

הכול נורא מהמם.

"טוב לי בחיים, טפו טפו טפו. אני בסוג של הלם מההתקדמות שלי".

את מפחדת שפתאום כל זה ייגמר?

"ברור שיש פחד, אבל אני לא חושבת עליו. אני מתעסקת בעשייה,

במה יקרה מחר, לא במה קרה אתמול. אני אומרת תודה כל הזמן וממשיכה לעבוד קשה. חובת ההוכחה עדיין חלה עליי".

אז מה אנחנו עדיין לא יודעים על אליענה?

"שאולי חושבים שאני קריזיונרית וביצ'ית, ואני ממש לא. אני ממש לא דנה שניר, בחיים אני ילדה טובה. לא מעניין אותי כל השטויות מסביב, כל הרכילויות וההתעסקות בטפל".

את נעלבת מביקורות?

"ברור, מכל דבר קטן".

איך הגבת כשפרסמו תמונה שלך שבה השד שלך הציץ בטעות מהחולצה?

"את יודעת כמה נפגעתי ממנה?"

בכית?

"ברור. לא ידעתי איך להתמודד עם זה. זה היה במסיבה של 'השיר שלנו', לבשתי חולצה צמודה ועמדתי ליד מאוורר שכנראה העיף לי את החולצה, ואיזה צלם החליט שבא לו לצלם לי את החזה. זה פוגע. זה מבאס".

את מתחסדת, הרי ראו חלקים מהחזה שלך ב"פרויקט Y".

"לא ראו".

אני ראיתי.

"אז אם ראו, ראו קצת ולא היו אמורים לראות. הבטיחו לנו בעריכה שזה לא ייכנס".

מה עוד מבאס אותך?

"עזבי תמונה, זה שטויות. מבאסת אותי ביקורת לא טובה על המשחק שלי".

אבל את יודעת שביקורת היא חלק מהעבודה.

"נכון, אבל אני רגישה, והעובדה שזה חלק מהמקצוע לא הופכת את זה ליותר קל".

אז איפה אמרת שנראה אותך בעוד עשר שנים?

"בהוליווד. זה החלום, להמשיך לעשות מה שאני עושה, פשוט בגדול יותר"