משימת קודש
"מינכן" בגרסתו של רון מייברג הוא סיפור של צדק מוסרי, פטריוטי ונטול פקפוק
האכסניה והעיתוי אינם מקריים. "רשימת חיסול" של רון מייברג, סרט תעודה שעוקב אחרי פעולות הנקם בעקבות טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, מצא אמש בית בערוץ השני ("רשת"), שאט אט ובבטחה מנכס לעצמו את כל ערכי הממלכתיות שהוא יכול להניח עליהם יד.
העיתוי, אי אפשר שלא לחוש זאת, נובע מן הזעם והמבוכה שמעורר "מינכן" של שפילברג, והנה כבר הצהרה: את הסיפור האמיתי אנחנו מתבקשים ללמוד מ"רשימת חיסול", שאיננו יצירה בדיונית כלל כי אם תיעוד מוקפד ומדוקדק של הארועים בעקבות הטבח. במלים אחרות: מינכן בגרסת מייברג זהו הסיפור האמיתי שלנו. מינכן בגרסת שפילברג – ממש לא.
וזו אכן היתה יצירה דוקומנטרית משובחת ומוקפדת, קצבית ואסרטיבית, שהורכבה בעיקר ממונולוגים של הנפשות הפועלות בזמן-אמת. בחדר העריכה נשמטו שאלות המראיין, ובשל כך נוצר אפקט של מעין-וידוי בדיווחים של כמה מן הדוברים, ותיקי מערכת הביטחון שעדיין אי אפשר לחשוף את שמותיהם בפני מצלמות והם מצויידים אך ורק באות אחת של שם פרטי לצורך אימות זהותם. קריינות מינורית, אינטליגנטית ואינפורמטיבית מילאה פערים במקומות בהם סיפור העלילה לא גובה בפיסות ארכיון או ראיונות, ואהרון קליין, מחבר striking back, ספר שתיעד את החיסולים, היה המומחה-התורן לנבכי המוסד, אגפיו ונפשותיו הפועלות.
הצצות נדירות
הסרט של מייברג התנהל בכמה מישורים שקשה ליישב ביניהם בלי סיפור-על. במישור העלילתי, מדובר ברצף של הצצות נדירות לחייהם החשאיים של בכירי השו-שו, והמצ'ואיסטים. חובבי הגדג'טים שבין הצופים יכלו להתפעל מחדש מחיסולו של המשארי בפאריז באמצעות מטען ששורבב לטלפון בדירתו. אחרים יכלו להיאנח בנוסטלגיה מחודשת על "אביב נעורים" ולשמוע –בפעם המי יודע כמה – את אהוד ברק מדווח כיצד התאפר לקראת המבצע. הסרט סיפק לצרכני ספרות הריגול בדיוק את מה שהם אוהבים, ובמקום שהאפקט הוויזואלי לא היה דרמטי מספיק, קיבלנו עיטור מוזיקלי מן הסוג שנועד לעורר צמרמורת במעלה הגב.
"רשימת חיסול" לא התיימר להיות תיעוד של מעשי גבורה בלבד, ובחן בקפידה גם את הפשלות: סוכנים שנהרגו ונפגעו, הפיאסקו של לילהאמר, החשיפה המיותרת של המבצע כולו. כיוון שרוב הדוברים בסרט הסתפקו בלשון אנדרסטייטמנט מאופקת, הם קראו לדברים הללו "תקלות". לימים, כשרשימות החיסול שמדינת ישראל עורכת מדי פעם הולכות ומתארכות, כל פגיעה בחפים מפשע תוגדר גם היא "תקלה".
אבל הסרט נדרש גם לסיפור המוסרי, כמובן, בכמה אופנים שבונים ביחד את חזות הצדק המוחלט. צריך להיות רציונליסט וציניקן מכוכב מאדים כדי לא לראות את הסימבוליות שבטבח במינכן – "כמה קילומטרים ממחנה ההשמדה דכאו" – אבל צריך להיות גם פטריוט ישראלי גמור כדי לחבר בין דכאו לבין מינכן בקו ישר אחד, מבלי לתהות לרגע אחד על הקשר שבין מעשיה של ישראל מאז 1967 כלפי האוכלוסיה הפלסטינית לבין הטבח. הקשר הזה נעדר לחלוטין מן הסרט, והעדרו מחזק עוד יותר את נראטיב-העל שבו הכל מסתדר באופן הכי הגיוני, מוסרי ונחרץ שאפשר.
מייברג בחר בנראטיב הפטריוטי. אחרי ארועי ה-11 בספטמבר הגדיר חוקר התרבות סלבוי ז'יז'ק את הנראטיב הפטריוטי האמריקני כסיפור של מתקפה כוללת על התמימות. ישראלים מגדירים אותו כך יום-יום, שעה-שעה, מראשית הסכסוך הישראלי-פלסטיני. רק מתוך הגדרה שכזאת יכולה ממשלה דמוקרטית לאשר מעשי נקמה קנאיים ולהתהדר בתחושת הצדק שבנקמה, וגם להנחיל אותה למבצעים. הנה נ' עלום שם אחד אומר: "זו היתה משימת קודש, שליחות לאומית בשביל העם היהודי, בשביל עם ישראל".
עם קדושה לא מתווכחים. לא ראיתי שהמראיין היקשה על הדוברים, ובמקום בו חילץ מהם אמירות על מוסריותה של המשימה, הן היו פושרות למדי: "לו היינו יכולים להביא אותם למשפט היינו מביאים", אנשים שנשלחים למבצעים כאלה בדרך כלל מתכנסים בתוך עצמם – ורפי איתן, בהודאה מצמררת אחת אמר: "אתה הופך להיות מוציא לפועל...אתה הופך להיות תליין".
ראייה כוללת
מחוץ לנראטיב הפטריוטי, אפשר להתווכח עם המקום בו בחר מייברג לסיים את הסרט שלו. מינכן היתה קו פרשת המים של המאבק בטרור, שמענו לא אחת לאורכו. מול התפיסה הזו אולי צריך היה להעמיד ראייה כוללת יותר של טרור וטרור-שכנגד, שכן עוד הרבה לפני מינכן היתה מדינת ישראל עסוקה בכמה וכמה נסיונות כושלים לשלוח רבי-מרצחים, כפי שקראו להם אז, לעולם האמת.
גם אחרי שנמחקו שם ועוד שם מן הרשימה של מינכן (ברגע הכי מצמרר בסרט אילנה רומנו, אלמנת-מינכן, מדווחת שמדי פעם התקשרו אליה גורמים עלומים בטלפון, הודיעו שעוד אחד חוסל וטרקו), נותרו ונוספו שמות רבים של מועמדים לחיסול, ומה שהיה מעשה נקם סינגולרי אחד הפך למדיניות, שהאפקטיביות שלה טרם הוכחה, ואפילו הרציונל שלה – מניעת פגיעות נוספות באזרחים – נזנח.
מייברג לא ביקש ליצור היסטוריה של סיכסוכי-תליינים, אלא סיפור פטריוטי חד ומרוכז שבו הטובים נטבחו, ויורשיהם חייבים לנקום. הבחירה והסיפור לגיטימיים לגמרי, אבל ודאי יש דרכים אחרות, ראיות רחבות יותר – וגם יותר עומק. יום אחד, כשנהיה פחות שבויים ב"העולם כולו נגדנו" אולי מישהו יידע לספר אחרת.
