תודה על כל מה שנתת
גם כשאחרים השתתקו, קולה המשיך להיות סמלה היפה ביותר של תקופה, והוא תמיד נדמה כצעיר, רענן, עדכני ומחוסן לחלוטין מפני פגעי הזמן, אפילו מעצם חלוף הזמן. אהבנו אותה כי גם אנחנו רצינו להיות כאלה
כן, הדורות באים חולפים בלי גמר – אבל לכל דור יש כלנית וזמר: ככה שרה לנו, במילותיו של אלתרמן ובנעימתו של וילנסקי, יותר מ-60 שנה. הבוקר (ג') הלכה לעולמה הגברת הראשונה של הזמר הישראלי, הדיווה הגדולה של הנוסטלגיה לימי בראשית, הקול הענק, העצום שהדהד על פני שירתה של תרבות בראשיתה.
- חברים וגולשים נפרדים מדמארי: עמוד מיוחד לזכרה
סיפור שירתה הוא סיפור של אהבה והערכה עצומה, שהשנים לא הקהו כלל. בראשיתה של התרבות הזאת היא ליוותה פלוגות של חיילים בטרם-מדינה אל קרבות שהיו, לעתים קרובות, הקרב האחרון. ציירו לכם את המראה הזה, כה רחוק וזר, בראשיתי וכמעט לא מובן עוד: תלולית של חול בסוף העולם הבטוח ועל סיפה של תהום, אשה שתמיד נדמתה לרואיה גדולה יותר ממידותיה בזכות קולה, בלי הגברה מאסיבית, בלי תאורה, וערב יורד והיא שרה.
עם השנים, שמעתי מלוחמים שהיו שם, כי הם זוכרים את חיוכה, את רטט ההתרגשות בטרם התחילה לשיר, בחדות ובעוז שהפיגו את תחושת הפחד המתמשכת בין קרב לקרב. קשה לתאר, ודאי קשה לזכור את ימי הבראשית הללו בלי קולה הנמשך והולך על פני ההיסטוריה השסועה של החברה הישראלית. כמו כמה מגדולי הזמר שכבר אינם איתנו, היא היתה סמל משותף ואות של לכידות, של נכסי-רוח שכולנו יכולים להסכים עליהם לרגע – וכן, גם להתרפק בערגה ובעונג ובאנחה זעירה של "היו זמנים". כשמאזינים לה, נדמה כי הזמנים האלה עדיין קרובים מאוד. לפעמים אפילו נדמה כי המאזין קרוב אליהם, בגופו ממש.
וכשמאזינים עוד נדמה גם שהזמן עוצר מלכת והנה אפשר לפסוע במשעולים בין דגניה לכינרת, כמו ב"היו לילות" המופלא, משירי האהבה הגדולים שנכתבו אי פעם, בביצוע המרהיב שלה: יעקב אורלנד כתב, ללחן של מרדכי זעירא, "הוא היה אז בהיר וגבוה כזמר". אבל גם היא היתה כזאת. מי שראה אותה מופיעה על במה, בשנים שקולותיהם של אחרים כבר עייפו מלזמר ונותרו בהם רק אנחות, לא היה יכול שלא לחוש בנוכחות גדולה ומאירה קרבה עד אליו, עוטפת אותו בזוהר פתאומי ומפתיע. אור, כמו בשיר. ועם זאת, בניגוד לדיוות קלאסיות, היא לעולם לא היתה מרוחקת מקהלה, תמיד במטחווי-נגיעה, תמיד נגישה.
הילה של הערצה
היא זכתה לשיבה טובה, וראתה כיצד אוהבים אותה בני דור שיודעים להזמין זר כלניות באינטרנט, וראתה גם כיצד חדלנו לאהוב את האמן-המבצע ולהאמין בפלא של הקול, ובמקומו המלכנו את האמן-היוצר, שלעתים קרובות איננו המבצע הנכון ביותר ליצירתו. גם בשנים האלה, כשמבצעים אחרים נזנחו בתיבתה המאובקת של הנוסטלגיה הישראלית, הקיפה אותה הילה של הערצה, ואל הגיחות המתמעטות שלה אל מרכז הבמה, אל אור הזרקורים המסמא, התלווה אותו גל עצמו, סמוי ועצום ממדים, של אהדה מחבקת.
כשאחרים השתתקו, קולה המשיך להיות סמלה היפה ביותר של תקופה, והוא תמיד נדמה כצעיר, רענן, עדכני ומחוסן לחלוטין מפני פגעי הזמן, אפילו מעצם חלוף הזמן. אהבנו אותה כי גם אנחנו רצינו להיות כאלה, להתבגר ולהזקין בחן ובאלגנטיות שלה, ולשמור על מתת-האלוה המיוחדת לנו במיטבה. גם רצינו להאמין איתה שאפשר, הן אפשר, ויהיה זה פשוט כבר מחר. כי לבד מן העוצמות המהדהדות, תמיד היה בקולה ובביצועים שלה יחס עצום של כבוד למלים. לא רק בהיגוי המושלם, אלא ביכולת הנדירה לשחק בגוונים של רגש ולדעת לשאת אותם מן הבמה אל הקהל, ולצרוב אותם שם בזכרון לתמיד.
איך אפשר להיפרד בכלל מילדותה של תרבות? בחייהם של אמנים לא תמיד מתאפשר לומר להם, תודה על כל השירים, תודה על כל הפעמים שבהם העלו בנו חיוך או נתנו לנו במתנה רגע מתוק ויפהפה של עצב. "על הבמה כל ערב אני נולדת מחדש", כתב לה אהוד מנור, בשיר בו היא עצמה הודתה למאזיניה, כי על הבמה הבדידות מתמלאת באנשים. משה וילנסקי הלחין. "אני כבר לא ארד מן הבמה", שרה בשורה האחרונה. שלושתם כבר לא כאן. אבל את הנחישות והאופטימיות הזאת, שבלעדיה אי אפשר לשיר, נוכל לקחת איתנו – ולשוב ולשמוע, בקולה המתנגן בלב, עוד מלים נפלאות: אשרי האיש אם בין סופות ורעם, פרחה הכלנית לו – לוּ פעם. אומרים שזה היה השיר האחרון שמוקיריה ואוהביה השמיעו לה עת נפרדה מן העולם. אשרינו שהיתה לנו, שפרחה לנו, שתשוב ותפרח באהבה שבזכרון.
