שאיפה לפתרון האידאלי מפחיתה את שביעות הרצון

ערב. אתם רובצים בעייפות על הספה בסלון, השלט בידכם ואתם מזפזפים בין ערוצי הטלוויזיה בחיפוש אחר תכנית מהנה. כיצד תנהגו? האם תסרקו בשיטתיות ערוץ אחר ערוץ, תקראו את המידע על כל תכנית ותכנית ורק בחלוף פרק זמן נכבד, לאחר שסיימתם לעבור על כל קשת הערוצים, תבחרו בתכנית מסוימת? ואולי תתחילו לזפזפ, וכאשר תגיעו לתכנית הראשונה שתניח את דעתכם, תניחו מידכם את השלט ותצפו בה?

אם התיאור הראשון מאפיין אתכם, הרי שבחרתם באסטרטגיה של ברירה בין חלופות המכוּנה "מִקסום" (maximizing). מקסום פירושו לשאוף להשגת האפשרות הטובה ביותר, והוא כרוך בחיפוש מקיף שבו נסרקות האפשרויות הרבות ביותר. לעומת זאת, אם התיאור השני הוא זה המאפיין אתכם, הרי שבחרתם באסטרטגיה של ברירה בין חלופות המכוּנה "השבעת רצון" (satisficing). "השבעת רצון" אין פירושה בחירה בחלופה הטובה ביותר, אלא בחירה בחלופה שהיא "טובה דיה"(good enough) . הפועלים לפי אסטרטגיה זו בוחרים בחלופה הראשונה המניחה את דעתם.

מי, בסופו של דבר, מבצע את הבחירה הטובה ביותר: ה"ממקסמים", המשקיעים הרבה זמן ומשאבים בתהליך חיפוש מפרך, או "משביעי הרצון"? ומי מרוצה יותר מבחירתו? על שאלות אלו מנסים לענות שינה איינגר (Iyengar), רייצ'ל ולס (Wells) ובארי שוורץ (Schwartz) במחקר המתפרסם בגיליון פברואר של כתב-העת Psychological Science.

במחקר השתתפו 548 סטודנטים בשנה האחרונה ללימודי התואר הראשון מ-11 אוניברסיטאות בארצות-הברית. כל הסטודנטים פנו לשירותי התעסוקה באוניברסיטה, כדי שיסייעו להם במציאת עבודה בסיום לימודיהם. תהליך חיפוש העבודה של הסטודנטים אִפשר לבחון כיצד כל אסטרטגיה של ברירה בין חלופות משפיעה על הרגשות הסובייקטיביים תוך כדי תהליך הברירה בין החלופות (במהלך חיפוש העבודה) ועל הרגשות הסובייקטיביים כלפי התוצאה הסופית (המשרה הסופית שבה בחרו). כמו כן נבחנה השאלה אם הממקסמים, שעסקו בחיפוש מפרך ושיטתי, אמנם השיגו תוצאה אובייקטיבית טובה יותר (כלומר, משרה טובה יותר) מאשר משביעי הרצון.

הסטודנטים השיבו על סדרת שאלונים בשלוש נקודות זמן: בתחילת תהליך חיפוש העבודה, באמצעו ובסיומו. השאלון הראשון בחן את נטיות המקסום של המשיבים. הסטודנטים התבקשו לציין את מידת הסכמתם להיגדים כמו "כשאני מאזין לרדיו במכונית אני בדרך-כלל בודק עוד תחנות כדי לבדוק אם משודר בהן משהו יותר מעניין, גם אם אני די שבע רצון ממה שאני מאזין לו כעת".

השאלון השני בחן התקבעות על אפשרויות שלא מומשו. בנקודת הזמן השנייה התבקשו הסטודנטים לציין את מידת הסכמתם להיגדים כמו "אני מפנטז לעתים קרובות על משרות שהן די שונות מאלו שלהן הגשתי מועמדות". בנקודת הזמן השלישית נמדדה מידת החרטה של הסטודנטים על מספר החלופות שבחרו לסקור. הם התבקשו לציין את מידת הסכמתם להיגדים כמו "הלוואי שהייתי בודק יותר אפשרויות בתהליך חיפוש העבודה שלי".

השאלון השלישי, שאותו מילאו הסטודנטים בשלוש נקודות הזמן, בחן את רגשותיהם של הסטודנטים. הם התבקשו לציין איזו קשת של רגשות (כגון דיכאון או חרדה) מאפיינת אותם.

לבסוף נבדקה התוצאה האובייקטיבית הסופית של תהליך חיפוש העבודה: בנקודת הזמן השנייה דיווחו הסטודנטים על מספר הריאיונות שהוזמנו אליהם, ובנקודת הזמן השלישית דיווחו על מספר הצעות העבודה שקיבלו ועל גובה המשכורת במשרה שבחרו לקבל. כמו כן נמדדה שביעות הרצון של הסטודנטים מהמשרה שבחרו לקבל.

ממצאי המחקר מורים כי בהשוואה ל"משביעי הרצון", ה"ממקסמים" ניסו לתהות על קנקנן של אפשרויות רבות יותר: הם תכננו לענות להצעות עבודה רבות יותר, והתבססו על יותר מקורות מידע במהלך החיפוש. ואולם, תהליך החיפוש המפרך שלהם גבה מחיר רגשי: בנקודת הזמן השנייה, הממקסמים פנטזו יותר על משרות שלא בחרו לפנות אליהן, ובנקודת הזמן השלישית הם הצטערו על כך שלא הגישו מועמדות למספר רב יותר של משרות.

האם תהליך החיפוש המפרך של הממקסמים הניב תוצאות שהן באופן אובייקטיבי טובות יותר? מסתבר שכן. לסטודנטים בעלי נטיות מקסום הוצעו משרות עם משכורות הגבוהות ב-20% יותר מאשר הוצעו לסטודנטים בעלי נטיות של השבעת רצון.

האם ממקסמים שמחים בחלקם הטוב? מתברר שאליה וקוץ בה: ממקסמים דיווחו על שביעות רצון נמוכה יותר מהמשרה שבה בחרו, ועל רגשות שליליים יותר הן במהלך החיפוש והן בסיומו, עם קבלת המשרה שבחרו. הם היו פסימיים, לחוצים, עייפים, חרדים ומודאגים יותר מאשר משביעי הרצון. מדוע?

הסבר אחד מתמקד באישיות הממקסמים. ייתכן שהממקסמים אינם אלא אנשים הישגיים, שאכן יש להם יכולות גבוהות יותר והצלחות בעבר, ולכן יש להם רמת ציפיות גבוהה מעצמם. יהיו אשר יהיו הישגיהם האובייקטיביים, הם תמיד מרגישים רע, מאחר שלא עמדו בציפיות של עצמם.

ההסבר השני הוא קוגניטיבי בעיקרו. יכולות עיבוד המידע של אנשים הן מוגבלות, ולכן השאיפה למצות את כל האפשרויות הקיימות היא למעשה בלתי אפשרית. ככל שקיימות חלופות רבות יותר, מגבלות קוגניטיביות מונעות ממקבלי ההחלטות להעריך ולהשוות את כולן, מה שבסופו של דבר גורם להם לתסכול ולרגשות שליליים, גם אם החלופה שבה בחרו היא טובה באופן אובייקטיבי.