מלחמת העולמות

"שני דגלים" הוא סרט שלא מוצג בבית הקולנוע הקרוב לבית מגוריכם וחבל. סרטה העלילתי הקצר של רונה יפמן, שמוקרן בגלריה זומר, הוא כל מה שאפשר ללמוד מהסכסוך סביבנו. ועוד קצת

יעל עומרפורסם: 21.02.06 , 14:59

"שני דגלים" הוא סרטה העלילתי המרענן של רונה יפמן המוקרן בימים אלה בגלריה זומר. זהו סרט עלילתי קצר שנדחסים לתוכו חופן של סכסוכים היסטוריים, התנגשויות של ערכים ופערים תרבותיים בלתי ניתנים לגישור המוכרים לנו משלל אפיזודות חיינו כישראלים וכבני הדור הזה. והכל בקונטקסט של משחק ילדים.

סיפור המסגרת לעוס משהו, ובבסיסו מלחמת הטוב ברע, מציאות מסוכסכת שבמרכזה שתי חבורות רחוב – המפוספסים והקפוצ'ונים. אלא שיפמן בחרה לספר אותו באמצעות גלריה הזויה ושולית כל-כך של דמויות אשר מצליחה בדרך פלאית להפקיע מסיפור המעשה ממשות כלשהי, ובה בעת לייצר הקשרים רבים מספור לאקטואלייה ישראלית ואנושית רוויית אלימות.

קולקציית הדמויות האנושית כוללת בין היתר אישה-אנטנה, ילדת עכביש, מנהיג עשוי ללא חת, ותיקי מלחמות, קפוצ'ונים שחורים משחור דוברי ג'יבריש, כלב מיתולוגי וגם ג'ינג'י אחד – והיא מתגלה ככלי קיבול מושלם לטקסטים מושחזים רוויי ביקורת. מה שמתחיל כסיפור בנאלי כמעט, נהפך עד מהרה לרצף התרחשויות מפתיעות, אשר בהכרח מעוררות בצופה הרהורים על נושאים כמו גזענות, אלימות, דעות קדומות, חברות, נאמנות, בדידות וכמובן אהבה.

רק 24 דקות נמשך הסרט, שמגיע לסיומו במפגן של וידאו-ארט יפהפה, אך הוא מצליח להעביר את הצופה תהליך ומזכה אותו לבסוף במיני-קתרזיס. הסרט הזה יכול להיהפך בקלות לקאלט מקומי, שציטוטים ממנו ייחקקו בדברי ימיהם של המעריצים. אבל תחילה עליו לצאת את גבולות הגלריה החמימה והמגנה, ולהתמודד על מקומו כיצירה קולנועית, גם אם אוונגרדית או אלטרנטיבית.

"האנשים שאני נמשכת אליהם הם בשוליים, ויש כל מיני סוגים של שוליים", אומרת הבמאית, "הדמויות שלי מאוד מגוונות, חלקן דוקומנטריות וחלקן מומצאות. כשהתיעוד הקלאסי מורחב למקומות של פיקציה וסיפור ועלילה, העולם הזה גורם לי להיות בכל פעם משהו אחר. זה תמיד חיבור מנטלי, תרבותי וויזואלי שאהבתי".

ספרי קצת על שני הדגלים שלך.

"הסרט הוא עבודה מאוד מאוד אישית. הדמויות המכילות את הסרט הן כמו דיוקן עצמי שלי, הן למעשה דגומות ממני. האח והאחות לדוגמא הן דמויות תיעודיות אמיתיות. הסרט נשען על הדמויות האלה ועל הפער ביניהן לבין הדור הצעיר".

אז מהי המהות של הסרט?

"לסרט יש כמה ממדים. ברובד אחד הוא קשור לחברה ולסביבה, ובאחר הוא מורכב ממאבק פנימי של התבגרות. גם להלבשה ולצבעוניות המלוות את הסרט כמו גם למוזיקה העמוסה בפאנק, אייטיז, גיטרות, ודיסטורשנים יש תפקיד להעצים את היותו סרט התבגרות מבחינתי. מדובר פה על אהבה".

אבל יש כאן גם עימות אלים בין הטוב לרע. משהו שמצריך הרבה אומץ לעסוק בו שוב.

"מבחינתי אין רע וטוב. יש כאן שתי חברות מקסימות באותה צורה, המבטאות שני קצוות מהמון אספקטים. יש כאן קצת פנתרים שחורים וחבורות אחרות שמרגישות שוליים כמו פלסטינים, מתנחלים. הקפוצ'ונים במקרה שלי מערערים על הקיים, על החברה השלטת".

ומה מאפיין את השולטים לדעתך?

"במקרה שלי הם המפוספסים. הם מאוד דקדנטיים, שכחו מה הם מייצגים ומאיפה הם באו. הם נשארים על הגג... יש כאן סכסוך עקב עיוורון, עקב חוסר היכרות".

איך היה התהליך עצמו? את הרי צלמת סטילס, וככזו בוודאי הסיפוקים שלך היו הפעם יותר מיידיים.

"זה היה הבית-ספר שלי לקולנוע. מסע ארוך ומפרך, גדוש במלחמות ובמאבקים. בהתחלה אף אחד לא ממש הבין מה אני רוצה, והאנשים סביבי חשו לא מעט תסכול כי לא הייתה הגדרה. אבל הסרט שלי הוא מה שהוא. הוא חיפוש תוך כדי עריכה. החלק הקשה היה הליהוק – למצוא את הדמויות".

איך ההרגשה עכשיו, כשהסרט הזה לפחות כבר מאחורייך?

"אני מרגישה כמו תינוק שלומד ללכת".