מופע שנות השבעים

בלי אפקטים דיגיטליים, בלי פעלולי עריכה, עם רוע אנושי מזוקק, ללא הסברים פסיכולוגיים נדושים. כך מגיש לנו הבמאי אלי רות את "הוסטל", מעין שילוב של "יורוטריפ" עם "טבח המנסרים מטקסס"

אם יש רגע בזוועתון החדש "הוסטל", שמגדיר את איכויותיו הסאדו-מזוכיסטיות, הרי שזו הסצינה הבאה: גיבור הסרט עומד בפני דמות של תייר אמריקני מתנשף העומד לענות תיירת אסיאתית למוות ומקשיב ללבטיו: "מה אתה אומר? לעשות את זה מהר? עם אקדח? או ללכת על האפשרות האיטית והמייסרת?". גיבורנו החבול והמבולבל, המודע לכאביה העתידיים של הבחורה מן המזרח, מהסס לרגע ואז משיב: "מהר!". אך אבוי, בזמן שלקח לו להוציא מפיו את שלוש האותיות הגואלות בליווי סימן הקריאה המיוחל, התייר המוטרף כבר הגיע למסקנה משלו: "לעזאזל עם האקדח! זה אמריקני מדי. אני אצמד לאסכולה הישנה". וכמובן, שבאסכולה הישנה כמו באסכולה הישנה, הכוונה לעינויים במיטב המסורת של האינקוויזיציה הספרדית, ללא ליווי קולי מצד מקהלת מונטי פייטון הענוגה.

הוסטל

והנה, בדיוק כמו הפסיכופט מגיר הריר וצמא הדם, כך מתנהל גם יוצר הסרט, אלי רות, כשהוא ניגש לביים את יצירתו השנייה בכליה של אסכולת האימה של שנות השבעים: בלי אפקטים דיגיטליים. בלי פעלולי עריכה. בלי מפלצות מהחלל החיצון. "לא, לא", כמו אומר לנו רות, "אצלנו, במופע האימים של שנות השבעים, תזכו לצפות ברוע אנושי מזוקק, ללא הסברים פסיכולוגיים נדושים, באלימות מתפרצת ואוסף איברים קטועים שלא תמצאו אפילו בטקס חניכה של בעלי אטליז". ואמנם, מי שצפה בלהיט הביכורים הקטן והמפתיע של רות, "Cabin Fever" מ-2003, העוסק בווירוס אוכל בשר שתוקף קבוצה של צעירים, ודאי עדיין לא שכח את סרטון ההסברה הקטן והמייסר על הכאב שכרוך בשמירה על רגליים חלקלקות.

אנחנו הולכות לסאונה. רוצים להצטרף?

הסרט פותח בשיטוטיהם של שני טיילים אמריקנים ותייר איסלנדי שהצטרף אליהם ברחובותיה של אמסטרדם. בשלבים האלה מדובר ביקום הקולנועי שהיטבנו להכיר ב"יורוטריפ" הנהדר – חבורה גברית נוטפת הורמונים שנואשה מניסיונות הכיבוש במולדתה יוצאת למסע בעקבות הפנטזיה הכל אמריקנית, הידועה יותר בשמה, "כל הבחורות האירופאיות הן שפנפנות פלייבוי והן יותר משמחות לתת". אבל, למרבה הצער, אמסטרדם לא ממהרת לקיים את ההבטחה וגיבורינו חוזרים כפופי ראש לחדרם ופוגשים בשותפם המוזר לחדר. אל דאגה, לא אמרתם, "מי זה הבחור הזה שיש לו שומה במקום שפתיים?", והוא כבר מספר לחברינו את המעשייה הבאה: "אתם רוצים מין? אתם רוצים בחורות יפות? סעו לאכסניה הזו בסלובקיה. בגלל המלחמה, אין שם גברים. והנשים, הנשים משתגעות על גברים במבטא זר. בייחוד על אמריקנים". "אמריקנים?", פערו העגלים את עיניהם והמשיכו, "אנחנו שם!". והם באמת שם. ולרגע אפילו נדמה שהם זוכים להגשים את החלום של כל משוחרר טרי מצה''ל. הם נכנסים לחדר והנה ניצבות להן שתי נימפות מין בעירום. אימרו שלום לנטליה וסווטלנה ומה זה? מה הן אומרות? "אנחנו השותפות שלכן לחדר. אנחנו הולכות לסאונה. רוצים להצטרף?". בטח שנצטרף.

וכך לא חלפו יותר מ-40 דקות וידידינו השכילו להגשים את חלומה של חבורת "יורוטריפ". וזה הרגע שבו אתם מבינים שאתם אינכם עוד בעולמה של קומדית ההורמונים האמריקנית. ככלות הכל, איש לא זוכה להשכיב בחורה במערכה הראשונה בסרטים הללו. בטח לא אירופאית. ומכאן, שאופס, נכנסתם לזוועתון, וב"הצעקה", כבר לימדו אותנו שסקס = מוות, ולכן אל לנו להתפלא שידידינו הולכים לשלם על תנועת האיברים המיוזעת שלהם בתנועת איברים לא פחות נוטפת נוזלים.

לפני סיום:

מערכת ההפצה מדגישה את מעורבותו של קוונטין טרנטינו בפרויקט, והוא אכן הפיק את הסרט, אך מה באשר לטביעת האצבע שלו? ובכן, מלבד העובדה שהסרט מתחיל באמסטרדם, העיר האהובה על וינסנט וגה, הרי שהוא מיישם הלכה למעשה את האיום של מרסלוס וולאס בדבר שימוש במלחם ואיומים בנוסח ימי הביניים. כואב.