שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    צרעה מזרחית על מעבורת חלל

    קבוצה של צרעות שוגרה לחלל כניסוי ישראלי מקורי. תקלה שאירעה אילצה את האסטרונאוטים לבחור: האם לתקנה ולהסתכן בבריחת הצרעות או לוותר על הניסוי

    ב-12 בספטמבר 1992 המריאה מכף קנדי בפלורידה, המעבורת "אנדוור" במשימה STS-47, ועימה גם הנוסעים הישראלים הראשונים בדרכם לחלל, הלא הן הצרעות המזרחיות מטילות האימה. דומה שמאז ועד ימינו, לא היו צוותי מעבורות החלל מאוימים דווקא ממה שהם נושאים עימם, במקום להיות מוטרדים מסכנות החלל החיצון שמקיף אותם.

     

    משנתברר שהצרעה המזרחית (Vespa orientalis) בונה את הקן עם כיוון כוח הכבידה, הוצע לערוך ניסוי בתנאי חוסר כבידה, כדי לבחון אם ישנו גורם נוסף העלול להשפיע על כיוון בניית הקן. ניסוי בתוך מעבורת חלל, אשר בה ישנם תנאים של העדר כמעט מוחלט של כוח הכבידה, נמצא מתאים, ואוניברסיטת תל אביב הציעה לסוכנות החלל האמריקנית לשגרו לחלל. סוכנות החלל הישראלית תמכה במימון הניסוי, והתעשייה האווירית של ישראל התגייסה לבנות את המתקן שישלח לחלל.

     

    ניסויים רבים בחלל בוחנים תהליכי גדילה בתנאי חוסר כבידה, כדי לבדוק עד כמה השפעת כבידת כדור הארץ חיונית לקיומם של היצורים. בשנת 1996,

    במשימה STS-80 של מעבורת החלל "קולומביה", חברו יחדיו בית החולים "הדסה" והמכון הישראלי לרפואת חלל ותעופה, ושיגרו במשותף את הניסוי שבחן התפתחות תאים עובריים של יונקים בתנאי חוסר כבידה. נתברר שבחלל לא התפתחו עוברי העכברים בצורה כדורית כמקובל, אלא כצבר תאים שטוח, והתפתחותם נעצרה בטרם נוצר צינור העצבים המרכזי בגוף העוברי. הדבר מרמז על חשיבות כוח הכבידה בצמיחה תקינה של תאים בגוף היונק.

     

    הניסוי שיזם פרופ' יעקב ישי, ביקש לבדוק את השפעת היעדר כוח הכבידה על הצרעות כדי לבחון את התפתחותן הפיזיולוגית, ואת האינסטינקטים שלהן לבנות קן בתנאים "בלתי טבעיים" אלה, ואולי על ידי כך לפתור את בעית הסימפטומים, מהם סובלים האסטרונאוטים בימים הראשונים שלאחר השיגור. סימפטומים אלה נגרמים כנראה בשל חוסר האוריינטציה, עקב העדר תחושת כוח הכבידה, ומתבטאים בכאבי ראש, בחילות, הקאות וחולשה, בעיצומה של המשימה המפרכת בחלל.

     

    צרעה מזרחית משוגרת לחלל

     

    התעשייה האווירית הכינה שני מתקנים זהים. האחד יועד לשם הניסוי בחלל והשני נותר על כדור הארץ כדי לשמש כביקורת. לאחר השיגור התברר שהלחות היחסית בתך המתקן המוטס היתה גבוהה מן הצפוי, וביום השני הגיעה לרוויה, ומים החלו מצטברים בתוך מתקן הניסוי. האסטרונאוטים הבינו שנגרמה תקלה במערכת המים של המתקן.

     

    אולי היתה זו נזילה שהחלה עוד בזמן שהחללית המתינה לשיגורה, או אולי נגרמה בשל כוח ה-G הרב בזמן ההמראה. הטמפרטורה הגבוהה גרמה לכך שכעבור זמן קצר התפתח עובש והמזון נרקב. היה ברור שיש לפתוח מעט את המתקן כדי לסלק את עודפי המים ולהוריד את הלחות, אך לשמע הרעיון התחלחלו האסטרונאוטים המפוחדים עד עמקי נשמתם, וביקשו לשמוע הצעה אחרת. לא היה להם כל רצון שסיורם בחלל יהפוך בן ברגע לזוועה, אם ימלטו הצרעות מתוך המתקן. כדי להתגבר על הבעיה ובעיקר על חששו המוצדק של הצוות, הוצע על ידי אנשי הבקרה ביוסטון, לפתוח מעט כמה מן הברגים שאטמו את המתקן, ואכן ביום השלישי, למרות רתיעתם, הצליחו האסטרונאוטים להוריד את הלחות במתקן. ברם, מרבית הצרעות כבר מתו, המזון כבר לא היה אכיל, וביחד עם היעלמות הלחות, אבדו כל סיכוייו של הניסוי להצליח.

     

    המעבורת שבה לכדור הארץ ב-20 בספטמבר 1992 והניסוי הסתיים. או אז החלו החוקרים הישראלים לבדוק את הממצאים. נתברר שהתקלה הביאה למותן של 202 צרעות מתוך 230 שהוטסו, ולמותם של 103 זחלים מתוך 120. נמצאו גם 28 גלמים שלא בקעו. כמו כן, נתגלו שינויים התנהגותיים ברורים הזרים לדפוסי ההתנהגות הרגילים של צרעה מזרחית:

     

    • הצרעות נוהגות לתקוף כל גוף זר בקרבתן, אך משהוכנסה יד לתוך המיכל בו היו מצויות, הן לא תקפו את היד ואף לא היו אדישים כלפיה, אלא נמלטו ממנה מיד.
    • הגלמים שלא נפגעו מן הלחות, בכל זאת לא בקעו גם בכדור הארץ, אף כי התפתחותם לא נפגעה. נראה שכוח הכבידה משפיע גם הוא על תהליך בקיעת הגולם.
    • חלק מהזחלים המוטסים לא השלימו את תהליך הגלגול שלהם והסיבה לכך נותרה בלתי ברורה.
    • משך חייהן של הצרעות בקבוצת הביקורת היה 43 ימים בממוצע, ואילו הצרעות המוטסות שרדו רק 23 ימים בממוצע.
    • נעשה ניסיון להרדים באתר את הצרעות המוטסות. משך הזמן שחלף עד אשר הן נרדמו היה ארוך לאין שיעור מזה של הצרעות שנותרו על כדור הארץ. הן גם ישנו פחות זמן ודומה שחווית השהות בחלל הותירה אותן במצב של ערנות יתר.
    • הצרעות נוהגות להתרכז בחלק העליון של כל מתקן בו הן מוחזקות. נתברר שהצרעות המוטסות לא שאפו כלל לעלות מעלה בתחילה. ככל שחלפו הימים מעת הנחיתה על כדור הארץ, כך החלו הצרעות לסגל תכונה זו מחדש ועלו מעלה בסופו של דבר. נראה שבגלל השהות בחלל אבדה להן, בדרך כלשהי, הנטייה הטבעית לעלות מעלה.
    • צרעות נוטות להצטופף יחדיו וליצור גוש תלוי. בניגוד לצרעות בקבוצת הביקורת אשר היו פעילות, טיפסו על קירות המיכל והתגודדו בקבוצה, הרי אלה ששבו מן החלל איבדו את חוש הכיוון, נותרו מפוזרות על רצפת המיכל, בעומדן חסרות תנועה ובמרחק זו מזו. רק כעבור שלושה ימים החלו להתרכז בפינה אחת.
    • משום שמרבית הצרעות המוטסות לא שרדו, אי אפשר היה להיווכח כיצד בונות הן את הקן בחלל, ומטרת הניסוי העיקרית נותרה כשאלה פתוחה. אם כך, נותר רק לבדוק את הצרעות שבקעו בחלל. אם בדרך כלל מתחילות צרעות לבנות את הקן כעבור יומיים מעת בקיעתן, הרי לאלה נדרשו 3-4 ימים של התאוששות לאחר הנחיתה על כדור הארץ, ורק אז החלו הן להקים את הקן.

    התאים הראשונים שנבנו בקן על ידי הצרעות שבקעו בחלל היו קטנים ב-25 אחוזים מן המקובל. רק כעבור כמה ימים החלו אלה לבנות תאים גדולים אפילו יותר מן המקובל. לא ברורה דיה הסיבה לתופעה מעניינת זו, ומשום שלא נבנה אף קן בחלל, כדי שאפשר יהיה להשוות זאת אליו, נראה שהתעלומה נותרה בלתי פתורה.

    הצרעות שבקעו בחלל הטילו על פני כדור הארץ שתי ביצים בכל תא במקום אחת כרגיל. רק אחרי כן, הרסו הן את התאים הללו, ובתאים החדשים שבנו הטילו ביצה אחת כמקובל.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים