"לא זכור לי שיולדים מהרגל"
תארו לעצמכם אישה הרה בשבוע 32, מבצעת תרגיל השתטחות, סתם כך באמצע היום. זה נגמר בחדר ניתוח, עם ברך חדשה מפלטינה, צירים מוקדמים וחששות מלידה עם רגל אחת באוויר. מיטל אלון-אוליניק, המצפה לבת אחרי שני בנים, בטור אישי מאוד
בדרך כלל, נשים יוצאות לחופשת לידה אחרי שהן יולדות, לא לפני. בדרך כלל, נשים עושות סיור מקדים בחדרי לידה כשהן עם שתי רגליים על הקרקע, לא כשהן באלונקה. אבל לא אני, לא. אני חייבת להיות מיוחדת. בלי דרמה זה פשוט לא זה.
שתי לידות ושלושה אפידורלים
בהריון הראשון, בחודש תשיעי, השתטחתי על הרצפה. לא בשביל לקבל ברכה מצדיק או לאסוף עשרה גרוש. סתם השתטחתי באלגנטיות בכניסה לבית, בלי סיבה מיוחדת.
ההשתטחות הסתיימה במרפק שבור, חבישה למשך חודש, וגמילה סופית מנעלי באפאלו עם פלטפורמה אימתנית. אבל לא נורא, הנסיך הקיסרי לא מיהר לשום מקום, ורק בכוח הצליחו להוציא אותו בסוף שבוע 42. ג'ינג'י, נו מה.
הלידה השנייה עברה בלי תקלות מיוחדות, לפחות בכל הקשור לגפיים של היולדת, ובשבוע 38 הגיח לאוויר העולם קאובוי שחור-שיער.
והלידה השלישית? עדיין לא כאן, אבל את האפידורל כבר קיבלתי. אפילו זכיתי לסיור מקדים בחדרי לידה. וכן, אין לנו כל ספק לגבי צבע שערה של יורשת העצר, שתהיה ודאי כתומה יותר מהאח המתבהר-והולך שלה.
אותה אמא, שבוע 32, שוב תרגיל ההשתטחות, אבל הפעם זה היה קצת יותר בסגנון חופשי א-לה "נולד לרקוד" פוגש את "החלקה על הקרח". המפגש עם האספלט הרטוב הסתיים ברומן עם פרופ' שרמנטי בחדר הניתוח, ברך חדשה מפלטינה והכל בליווי צרמוניה של צירים מוקדמים.
חסידות מקננות בסתר
אז הקדמתי לפחות בחודש את חופשת הלידה שלי, שאותה אני מנצלת בעיקר לצפייה ב"אודטה" (ידעתם שהיא משודרת בערך ארבע פעמים ביום? חשבו שאף אחד לא ישים לב, כנראה. בכל שעה שלא תזפזפו לערוץ 10 תגלו אישה גדולה שלובשת גובלן - אודטה). בין לבין אני גם מקננת.
מתקפת-קינון זה מה שקורה כמעט לכל הריונית, רציונאלית בדרך כלל, רגע לפני פרוץ החודש התשיעי לחייה. אני עושה את זה כמו שחסידות עושות באמת - על רגל אחת. כך, בענטוזים על קביים והליכה בקצב של חצי קמ"ש לשעה אבאשל ואנוכי סידרנו לאינדיאני הגדול חדר משלו, לימדנו את הקאובוי הקטן לישון במיטת מעבר, והכנו את מיטת התינוק לדור ההמשך. וזה תקציר ההכנות על רגל אחת.
ילד שלישי זו עילה מספיק טובה, לטעמי, לחדש כמעט הכל בבית. אז מה אם לעגלה יש עדיין ארבעה גלגלים והיא נוסעת? א-ז הייתי טיפשה, חשבתי שעגלות נמדדות על פי גודל, מסורבלות וכובד. כמה שיותר- יותר טוב. עכשיו אני רוצה טיולון קל לתפעול וקיפול. אם אפשר, עגלת בובה.
אז מה אם ארונות הבגדים בבית מתפוצצים מרוב פריטי לבוש שהבנים אפילו לא הספיקו ללבוש (תזכירו לי לתלוש תוויות ולהכחיש כל קשר). שיורשת העצר תלבש כחול? שוד ושבר. כך, בהינף רגל באוויר, נמנע ממני מסע שופינג עולמי חסר מעצורים אחר כל פריט לבוש מתקתק וקיטשי בדרגות שונות של ורדרדות. אם תפגשו ברחוב תינוקת אחת שלובשת בגדי חאקי או חולצת כדורסל של מכללת פנסילבניה, זה בגלל ששמו לי רגל. מפלטינה.
קורס הכנה ללידה
יש כמה יתרונות יחסיים למצב. למשל העובדה שעכשיו לאמא שלי ולחמותי אין יותר תירוצים, והן יודעות בדיוק באיזה מדף בארון יש בגדי גן לאינדיאני, איפה הפיג'מות של הקאובוי, עם איזו פטמה הם אוהבים לשתות מהבקבוק שלהם, ובאיזה ערוץ בשלט אפשר לראות את הסדרה עם הידיים המדברות, "אובי". תחשבו על זה כסוג של "קורס הכנה ללידה" לסבתות. עכשיו הן כבר בייביסיטריות עם דיפלומה. לי נותר רק ללדת.
הסיטואציה המורכבת מולידה גם מצבים משעשעים במיוחד. דמיינו את הסצינה הבאה:
רגל-מעץ, גיסתה וחמותה מנסות להגיע לבית הקפה הקרוב למקום מגוריהן. האחת דוחפת בעלייה עגלת "בוגאבו" דגם 2006 עם הנעה קדמית ותינוק בן חודשיים ודקה. השנייה דוחפת בעלייה עגלת "עזר מציון" דגם 1974 עם גלגל אחד מפרפר וכרסתנית בת 30 פלוס. זאת דוחקת משקל נוצה של חמישה קילו, השנייה דוחקת משקולות פי עשרה ומעלה (ומעלה ומעלה). המספר המדויק יוגרל במפגש הבא של "שומרי משקל".
חמותי מצטיינת בהרבה דברים (הנה אני כבר מתחנפת לצ'ולנט האלוהי שלה), אבל נהיגה זה לא הצד החזק שלה. תשאלו את תחנת האוטובוס שעברנו בדרך, את הבורות במדרכה (לא פספסנו אפילו אחד), כמה עוברי אורח תמימים, וברך מפלטינה, חדשה מהיצרן, שחסרים לה כמה בולמי זעזועים מאז הקפה ההוא במעלה ההר. כוחותינו שבו אך בקושי בשלום.
הפאניקה כבר כאן
והנה, הגעתי כבר לתחילת חודש תשיעי. לא יודעת מתי תהיה הלידה, ואיך זה בדיוק יתבצע. כל הזמן מציקים לי "אז איך תלדי? עכשיו זה בטוח קיסרי, לא?", ואני עונה ש"לא זכור לי שיולדים דרך הרגל". אבל זה בכלל לא מצחיק. הפאניקה כבר כאן, דופקת על הדלת, ואני בקושי מצליחה למנוע ממנה להיכנס. אין לי מושג איך עושים את זה. כשאדע - מבטיחה לספר.
