שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    רק לא פתק לבן
    שיעורי הצבעה נמוכים עלולים לפגוע בעצם המשטר. למרות שהכנסת היוצאת לא הייתה משוש חיינו, ואף שחלק מהמושחתים ימשיכו לנסוע בוולבו גם אחרי ה-28 במרס, פתק לבן אינו הפתרון. גם לא הליכה לים ביום הבחירות
    תחושת הקבס נוכח הסתאבות הפוליטיקה והמיאוס מן הפוליטיקאים, מגבירה את הקולות הטוענים ש"אין טעם להשתתף בבחירות" או קוראים "לשים פתק לבן בקלפי". מסקנות אלו שגויות לחלוטין. הן עלולות גם להיות הרסניות, לא פחות מן השחיתות של הפוליטיקאים עצמם.

     

    נתחיל בפתק הלבן. אי-אפשר לדעת כמה ישראלים שלשלו פתק כזה לקלפי ב-17 מערכות הבחירות הכלליות שהיו לנו מאז 1949 (ב-2001 הן היו לראשות הממשלה בלבד). מה שנמדד ומתפרסם הוא רק שיעור "הקולות הפסולים", ואלה כוללים, בנוסף לפתקים לבנים, גם פתקים קרועים, מקושקשים או כפולים. בבחירות שנערכו בעשור האחרון נפסלו בממוצע בין אחוז אחד לשני אחוזים מן הקולות, שהם בין 40 ל-50 אלף מעטפות. אבל לא ידוע כמה מהם היו פתקים לבנים. בישראל טרם נערך אפילו מחקר אחד על מצביעי הפתק הלבן.

     

    ברור שמדובר באנשים המביעים שאט נפש מן הפוליטיקה. יחד עם זה גם ברור, שמדובר באנשים בעלי מודעות פוליטית גבוהה, אחרת לא היו מטריחים עצמם לקלפי. אבל איננו יודעים אם התסכול שלהם נובע מהביקורת שיש להם כלפי השחקנים הפוליטיים; כלפי תפקוד מוסדות השלטון, הממשלה והכנסת; או אולי כנגד עצם המשטר. עד אשר ייערכו מחקרים על אוכלוסייה זו לא נותר אלא לבחון קבוצה אחרת, לגביה מצוי מידע רב יותר - אלה שאינם טורחים כלל ללכת לקלפי.

     

    עד לעשור האחרון היתה זו קבוצה קטנה למדי. מאז הקמת המדינה השתתפו בבחירות כמעט 80 אחוז מכלל בעלי זכות

     

    הבחירה. ומכיוון שבערך 10 אחוז מבעלי זכות הבחירה לא יכלו להצביע, רובם היו בחו"ל, הצביעו בפועל כמעט תשעה מתוך כל עשרה ישראלים מבוגרים. הדבר הציב את ישראל בליגה העליונה בעולם (האלופה היא אוסטרליה עם 95 אחוזי השתתפות). אבל במשך השנים חלה ירידה רצופה ברמת ההשתתפות, ובעשור הנוכחי היא ירדה אל מתחת ל-70 אחוזים. בבחירות לכנסת ה-16 ב-2003 השתתפו 67.8 אחוזים בלבד (ורק 63.2 אחוזים בבחירות לראשות הממשלה ב-2001). כל הסימנים מראים שבבחירות בעוד חודש תימשך הירידה ותגיע אל מתחת ל-67 אחוזים.

     

    ירידה זו אינה מתרחשת רק בישראל. רובן המכריע של הדמוקרטיות המערביות סובלות ממה שהנשיא לשעבר של האגודה האמריקנית למדעי המדינה, פרופ' ארנד לייפהארט, כינה "הדילמה הבלתי פתורה של הדמוקרטיה". במהלך העשורים האחרונים חל פיחות מתמשך בשיעורי ההצבעה, בממוצע של קצת יותר מאחוז אחד ממערכת בחירות אחת לשניה. את ה"שיא" בין מדינות המערב תופשות דווקא דמוקרטיות נחשבות ומבוססות, שוויץ וארצות-הברית, בהן משתתפים בבחירות לא יותר מ- 54 אחוזים, אפילו פחות מהודו (עם 58%).

     

    כמהים למנהיג חזק, רוצים סנהדרין

     

    אז מה רע כל-כך אם נשים בקלפי פתק לבן? או לא נלך כלל להצביע? לכל מי שמכיר את התיאוריה הדמוקרטית, עצם המחשבה הזו גורמת חלחלה. הדמוקרטיה הרי בנויה על השתתפות הציבור בקביעת השלטון. מדינה שאין בה אזרחים פעילים אינה יכולה להישאר דמוקרטיה. לעמדה תיאורטית זו יש ביטוי מאוד מעשי: שיעורי הצבעה נמוכים פוגעים בעצם הלגיטימיות של הממשל. ראו למשל את היחס של הציבור האמריקני לנשיא בוש, לאחר שחשו כי "גנב את הבחירות" ב-2000. 

     

    בישראל נזקקו מתנגדי ההתנתקות, שהיו במיעוט, לטענה (השגויה) שהחלטת הממשלה והכנסת הייתה בלתי לגיטימית. מה היה קורה אילו רוב הציבור אכן הסכים עמם? האם הממשלה היתה יכולה לממש את ההתנתקות? עצם הצורך של הכתומים להישען על רעיון הלגיטימיות מראה עד כמה הוא חיוני למשטר דמוקרטי.

     

    שיעורי הצבעה נמוכים לאורך זמן עלולים לפגוע לא רק בממשל המכהן, אלא בעצם המשטר. לגיטימציה נמוכה למשטר היא קרקע פורייה לאלימות פוליטית, אבל גם מחזקת כוחות שמעדיפים משטר מסוג אחר. אצלנו יש כבר כמה מאות אלפים כאלה: כשניים מתוך כל עשרה ישראלים מסכימים מאוד עם ההיגד "מנהיג חזק יכול להועיל למדינה יותר מכל הדיונים והחוקים", וטוענים שדמוקרטיה אינה משטר רצוי לישראל. "מנהיגות יהודית" של משה פייגלין - חטיבה בתוך הליכוד - מציעה במפורש משטר סנהדרין.

     

    אבל מה שווה התיאוריה הדמוקרטית, אם לרבים כל-כך מאיתנו תחושה שכל הפוליטיקאים הם אותו הדבר, שכולם

    מושחתים, שבין כה וכה הבחירות אינן משפיעות על התוצאה? התשובה היא, כמובן, שאלו הן טענות מופרכות. גם בכנסת ה-16 היו לא מעט פוליטיקאים נקיים והגונים. מישהו יכול לומר מילה רעה למשל על רמתו המוסרית של עוזי לנדאו או של חיים אורון? בין 120 הח"כים היו כאלה שעשו מלאכת חקיקה מצויינת (מיכאל איתן), או פיקוח על השלטון (יולי תמיר) או על מערכת הביטחון (יובל שטייניץ). לשים את כולם בסל אחד ולומר "כל הפוליטיקאים הם אותו דבר" - זה לא נכון ולא חכם. 

     

    כל קול משפיע. תשאלו את פרס

     

    גם הטענה שהבחירות אינן משפיעות אינה נכונה. בארצות-הברית למשל, המפלגה הרפובליקנית מצליחה לנצח בבחירות כיוון שחלק גדול מבעלי זכות הבחירה שלא מימשו את זכותם הם שחורים. אלה קרובים בדעותיהם למפלגה הדמוקרטית, אך אינם מטריחים עצמם לקלפי מכיוון שאין להם תחושה של יכולת השפעה. מסיבה זו בדיוק עשתה המפלגה של הנשיא בוש מאמץ - לעתים, למשל בפלורידה, בדרכים עקלקלות וספק חוקיות - למנוע מהם להגיע לקלפיות. תופעה דומה קורית גם בארץ. אצלנו שיעור ההצבעה של הערבים נמוך מזה של היהודים, ולכן ייצוגם בכנסת קטן יותר מאשר חלקם באוכלוסייה. במו ידיהם - בעצם ברגליהם - הם מפחיתים את כוחם הפוליטי. ונכון הדבר לכל השכבות החברתיות הנמוכות, שלפי מחקרים משווים, נוהגים להדיר בשיעור גבוה יותר את רגליהם מן הקלפי.

     

    בין סרבני ההצבעה יש גם קבוצה אחת, לה מתאים הכינוי היידישאי אובר-חוכם. הם חושבים תמיד הפוך על הפוך. בבחירות

     96', התחרו זה מול זה נתניהו ופרס. האחד ביקש להמשיך את תהליך השלום והשני רצה לעצור אותו. בשמאל הקיצוני היתה קבוצת אינטלקטואלים סופר-יוניים - בלטה בהם פרופ' טניה ריינהרט - שחשבו שפרס לא עושה די למען השלום. לכן קראו לשים פתק לבן בקלפי, והשאר היסטוריה. זו הייתה הוכחה נוספת לפתגם "הטוב מאוד הוא אויבו של הטוב". לשיטתה של ריינהרט, אורי אבנרי היה אולי טוב יותר מפרס; אבל הפתק הלבן שחבריה שמו בקלפי סייע למועמד הכי רחוק מדעתם להגיע לכס ראש הממשלה. מזל שחשיבה לניניסטית כזו אופיינית בדרך כלל רק לאינטלקטואלים, בשמאל או בימין הקיצוני, ואלה מעטים.

     

    אז למרות שהכנסת ה-16 לא הייתה משוש חיינו, ולמרות שחלק מן המושחתים ימשיכו לנסוע בוולבו גם לאחר ה-28 במרס, פתק לבן אינו הפתרון. גם לא הליכה לים ביום הבחירות. כשם שהדמוקרטיה אינה משטר מצויין, אלא הטובה מכל סוגי המשטרים, כך הנשק הטוב ביותר בדמוקרטיה הוא, למרות הכל, הפתק בקלפי. צריך לנצל אותו בתבונה.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    פרופ' יורם פרי
    צילום: ירון ברנר
    החברים של טניה הענישו: פרס
    צילום: ירון ברנר
    צילום: רויטרס
    50 אלף מעטפות פסולות
    צילום: רויטרס
    מומלצים