אופס, מהלכי האימים צדקו

אין כמעט ראיון בימים אלה עם איש ימין, אשר מעז להעלות את סוגיית החמאס לדיון - ואינו מהוסה ונקרא באחת לסדר בידי מראיינו, על ששוב הוא מפמפם לנו "קמפיין הפחדה". לעתים כבר בתחילת השיחה ניתנת "הערת אזהרה" למרואיין לבל יעלה את הנושא - שכן "די לנו עם ההפחדות הללו", ו"ממילא הציבור כבר בוגר וממאן להשתכנע". ייתכן שהציבור ומראייניו אכן קצו בהפחדות, ואפשר אף שהם ממאנים להשתכנע. אך נראה שהבעיה הגדולה של "קמפייני ההפחדה" הללו היא שהם מצליחים בדרך כלל לנבא את הקטסטרופה המשחרת לפתחנו, זו המסתתרת היטב מאחורי מגדלי הקלפים הרעועים שטרחו אדריכלי הפיוס וההתנתקויות לתכנן, לבנות ובעיקר לשווק ליושבים בציון, רגע לפני שהם קרסו על ראשינו.

זה לא שמישהו מאתנו ניחן בכוחות נבואיים על-טבעיים, או שכדור בדולח מוצלח שוכן לו לבטח בצקלונו. זו בעיקר נטייה אצל חלקנו שלא להתמסר למקסמי שווא עכשוויים, לא להתפתות לחזונות מופרכים על מגורים משותפים של הזאב והכבש, ובעיקר - להכיר במציאות גם אם אינה מסבירה פנים למאוויי לבנו, ולרוב נוטה שלא לממש את "הצדק הטבעי" - קרי תגמול אלה שביקשו להביא שלום ולהימנע ממלחמה.

לפחות 11 התרעות משמעותיות הצטברו על שולחנם של גורמי מודיעין והערכה בישראל לפני מלחמת יום הכיפורים בנוגע

 לכוונותיהן ההתקפיות של מצרים וסוריה. אלא שסימני אזהרה אלה, ועוד רבים אחרים פחות משמעותיים, לא הצליחו לעורר את מרבית המערכת מתרדמתה הדוגמטית. האמונה הכמעט מיסטית בכוחו של צה"ל והזלזול באויב השיאו את תרומתם המכרעת לאותה קונספציה ידועה והרת גורל. באותה תקופה לא עלו לחלל האוויר "קמפייני הפחדה", וגם אילו הועלו - ספק אם היו מועילים במשהו. שכן נטיית הבריות להתבצר ולהתחפר באמונתן, גם כשהמציאות מפליקה להן על ימין ועל שמאל - כמעט שאינה דורשת ראיה.

20 שנה אחר כך, ב-1993, החלה להיטוות לה באוסלו עוד קונספציה, נוראה והרסנית לא פחות מקודמתה, אך עם הרבה פחות כלימה והכאה על החטא לאחר שהתחוורו תוצאותיה. גם הפעם לוותה הקונספציה בהרבה "התרעות ימניות", ובלא מעט טענות ומענות על "קמפייני ההפחדה" רחמנא ליצלן שהימין החל להשביענו בהם עד לעייפה. את אחת הטרוניות הללו סיפק יצחק רבין ביולי 1995: "סיפורי הבלהות של הליכוד מוכרים. הרי הבטיחו לנו גם קטיושות מעזה. לא הייתה עוד אף קטיושה ולא תהיה קטיושה". אכן קטיושה עוד לא נורתה מעזה, אך למעט עובדה זו כמעט שלא היה דבר מ"קמפיין ההפחדה" של אז שלא התגשם.

והימין הוא הרי אותו ימין, והוא שב ערב ההתנתקות אל "זירת ההפחדה", וב"אפס חזונו" התריע מפני תוצאותיה, למשל בנוגע להתחזקות החמאס, הפיכת עזה לחמאסטן, הזרמת האמל"ח למחוזותיה דרך ציר פילדלפי, המשך הטרור ממנה וכפירה בטענה שתינתן לנו כמעט יד חופשית לפעול כלפי הטרור מהרצועה לאחר יציאתנו ממנה. והנה, ראה זה פלא - "קמפיין ההפחדה", על שלל סעיפיו, גם הפעם התממש. ואחר-כך ברוב קלונו ומבלי שחפו פניו, שב הימין "להלך אימים" גם לפני הבחירות ברשות הפלסטינית ולהזהיר מפני השתתפות החמאס בהן. ואופס - גם הפעם אחוזי הפגיעה לא רעים כלל ועיקר.

והנה שוב, ללא חרטה ומבלי שהפיק את "לקחי כישלונו המבישים" בהערכת הצפוי לנו, יוצא שוב הימין בימים אלו "עם אותו הביבי" ומפזר על כל צעד ושעל "קמפיינים מזרי אימה" על איסלאמיסטן 5 דקות מכפר-סבא, על דריסת רגל של איראן ביש"ע, על כניסת גורמי אל-קאעידה לשטחים ועל איום אסטרטגי על ישראל. והנה, עוד לפני שיבשה הדיו מעל "קמפיין ההפחדה", האחרון לפי שעה, וכבר מתרבות הידיעות על התעניינות אל-קאעידית במזרח התיכון החדש שלנו כאן ביש"ע ועל שת"פ איראני-חמאסי, וראש השב"כ "הימני" כבר מצהיר כי "בטווח הארוך, ארגון החמאס מהווה איום אסטרטגי על ישראל".

אכן, מי בכלל זקוק לעוכרי שמחות מקצועיים, על קמפייני ההפחדה שלהם? למה שמפיצי הקמפיינים לא ייצאו לסיבוב לא קצר מועד של ויפאסאנה ויניחו לנו? ומה רע בקצת קמפייני הדחקה והכחשה כתחליף?