מונופול של גנרלים
אחרי שהפך את צה"ל למקור הסמכות במגוון רחב כל-כך של סוגיות, מה לדרג המדיני כי ילין על הביקוש הגובר לשמוע את דעת קציניו ומומחיו?
הארץ רעשה וגעשה, אמות הסיפים כמעט ונרעדו והכל על שום מה? על התבטאותו של אלוף פיקוד המרכז בהערכתו את הסיכונים הביטחוניים ברמה האזורית כתוצאה מניצחון החמאס בבחירות. ראש הממשלה מתנצל, שר הביטחון מסביר והרמטכ"ל מכנס את המטכ"ל בדחיפות ואפילו נוזף. כאילו נפלו השמיים ודבר נפל בישראל. ובכן, דבר מהותי לא התרחש פה, ומה שישנו הוא בפירוש מה שהיה וסביר להניח שגם יהיה, לכל הפחות בעת הנראית לעין. ייתכן והאלוף יאיר נווה לא הצטיין במלאכת הניסוח של אמירותיו בעניין הסיכון שנכון לממלכה ההאשמית, אך מסקנותיו בהחלט מעוגנות בקרקע המציאות ואינן בחזקת אמירה אידיאולגית או פוליטית, כפי שהיו מבינינו שמיהרו לייחס לו. אפילו התדרוך העיתונאי שנתן אינם בחזקת הבעיה, כי אם הסימפטום של תופעה משמעותית הרבה יותר.
הכמיהה למוצא פיהם של קציני צה"ל משקפת חסך משמעותי של מוקדי ידע נוספים, כאלה שיוכלו לשרת דרך קבע את הדרג המדיני בישראל, כמו גם את הציבור כולו ואת נבחריו בכנסת. צה"ל היה ונשאר מקור הסמכות האולטימטיבי בכל הנוגע לסוגיות ביטחוניות ואסטרטגיות, ומכיוון שביטחון לאומי בארץ הוא כמעט מושג נרדף לביטחון צבאי, הרי שהדרג הצבאי הפך גם למקור הסמכות בנוגע למידע ולידע אודות סוגיות שעניינן ביטחון לאומי.
מדוע אמירותיו של האלוף נווה חמורות או חריגות בהשוואה להתייחסותה הפומבית של מערכת הביטחון והמלצותיה לגבי המדיניות הישראלית כלפי הרשות הפלסטינית לאחר ניצחון החמאס בבחירות? מדוע לאמירתו של גנרל בצה"ל משקל חשוב כל-כך בציבוריות הישראלית ואף מחוצה לה? נראה כי התשובות לשאלות נמצאות במאפייניו של מרחב השיח המתנהל בין הדרג המדיני לבין הדרג הצבאי בישראל.
השיח הזה משקף את שיווי המשקל האינטלקטואלי בין הדרגים, ואת עוצמות הידע הצבאי מול חולשת הדירקטיבה הפוליטית. לידע הצבאי יש השפעה מכרעת על תהליכי הקונספטואליזציה בסוגיות של ביטחון לאומי בכלל, ובעימות הישראלי-פלסטיני בפרט. הדרג המדיני מעדיף להישען על הדרג הצבאי, והוא מדכא במודע את פיתוח של ידע ומוקדי ידע במקומות אחרים. בבחירתו זו, מחליש הדרג המדיני את היכולת להעמיד אלטרנטיבות, ומוביל את הדרג הצבאי להרחיב את תחומי אחריותו. אין האחרון מסתפק עוד באופן ניהולה של האלימות המאורגנת, אף לא בהתמודדות עם איומי טרור ואיומים צבאיים חיצוניים. הפרופסיה הביטחונית בישראל מחייבת הבנה מעמיקה בסוגיות נוספות, למשל: חוסן לאומי ולכידות חברתית, מצוקות כלכליות וחינוך, ואפילו דיפלומטיה אזורית וסוגיות הקשורות לאופן התנהלותה של ישראל בזירה הבינלאומית, ובעיקר למול ארצות-הברית.
הדרג המדיני בישראל מתבשם מהשותפות המתהדקת עם הדרג הצבאי. זוהי שותפות המאפשרת חלוקה של האחריות יותר מאשר שותפות באחריות; היא מרחיבה את בסיס הלגיטימציה הציבורית למהלכים פוליטיים, וגם פוטרת מן הצורך בהתמודדות אינטלקטואלית עם מגוון של עמדות, פרשנויות והמלצות לגבי מדיניות. שהרי התמודדות עם חלופות שונות מחייבת תרבות של שיח אינטלקטואלי, חשיבה אסטרטגית ויותר מכל אומץ לקבל החלטות שנויות במחלוקת.
אם הדרג הצבאי בישראל נדרש להתמודדות עם מגוון כה רחב של סוגיות, הוא נאלץ לפתח ידע בצורה שיטתית ומערכתית. בזכות האיכויות הארגוניות, ההון האנושי, עבודת המטה והמשמעת הארגונית, צה"ל אכן מפתח ומרחיב את תחומי הידע והופך בהדרגה - בעידודו של הדרג המדיני ובהיעדרם של מתחרים רציניים - לסמכות העליונה בכל סוגיה הקשורה לביטחון לאומי. ואם צה"ל הופך למקור הסמכות בנוגע למגוון רחב כל-כך של סוגיות, מה לנו כי נלין על הביקוש הגובר לשמוע את דעת קציניו ומומחיו?
התנערותו של שר הביטחון ונזיפות הרמטכ"ל לא יובילו לשינוי המיוחל; השינוי מחייב מהפיכה קונספטואלית בתרבות השלטונית בישראל, ואת זו יכולים להוביל רק נבחריה.
ד"ר קובי מיכאל, המחלקה למדע המדינה באוניברסיטת נורת'ווסטרן אבנסטון בארה"ב, ועמית מחקר במכון ירושלים לחקר ישראל
