דירה להשכיר - סיפור של פרידה
בית שבהתחלה היה לנו יבשת ענקית שלוחת איים, מפרצים, רצועות חוף וחללי מחיה, זעיר מכדי להכיל את האהבה האדירה שלנו, הפך פתאום קונכיה מחניקה. כשהצעתי שאולי נשחזר את הכימיה בינינו, ענית במבט חצוף שאתה לא מדען, אבל לדעתך כימיה אמיתית אי אפשר לשחזר, אולי רק לזייף
כדי להיפטר מהאנשים במהירות, סיפרתי להם שיש נזילה באמבטיה, ושהדוד בכלל לא פועל וגם התקרה בחדר השינה דולפת בימים גשומים. אפילו הבאתי סולם כדי שיטפסו וייראו את הכתם מקרוב, זה שמעל השנדליר המתנדנד שקנינו פעם בשוק הכרמל.
רציתי שייצאו מהדירה שלנו, לא יכולתי לסבול את הרגליים הזרות מדשדשות לי על הפי.וי.סי, אבל אתה באת ואמרת להם שזאת דירה על הכיפאק ושנורא זול ואפשר לחסוך, במיוחד זוגות צעירים שלא רוצים עוד להתחתן ולקחת משכנתה. חבל שלא סיפרת להם שנפרדנו, ובעצם מוטלת על הדירה האוורירית הזו, עם החנייה הצמודה והארנונה הנמוכה, קללה שקוטלת זוגות עד שהם רוצים להתפנות מכל העל הכיפאק הזה שיש להם כאן.
ואם זו סתם התרגשות מטורפת?
מספר שבועות קודם לכן, כשעוד לא היה כל כך חם, ניהלנו שיחה.
אני: אז תגיד, למה אנחנו נשארים יחד?
אתה: סוג של אינטימיות כזאת, שאין לי עם אף אחת אחרת.
אני: ואם זאת רק אינטימיות, סתם התרגשות מטורפת, סחרחרה מינית וזהו?
אתה: אז אין בשביל מה להישאר. החיים זה לא רק מיטה.
אני: אז ניפרד?
אתה: אולי.
כעבור חודש אמרת לי: "אני חושב שכבר אין כימיה. תראי איך הרגל שלך במקום הלא נכון, והגוף בכלל לא משתוקק". שאלתי אותך איך יכול להיות שכבר נגמר, הצעתי שאולי נשחזר את הכימיה. ענית, מבט חצוף בעיניים, "אני לא מדען, אבל כימיה אמיתית אי אפשר לשחזר, אולי רק לזייף, ואני לא טוב בזה. ניפרד".
אתה לא יכול איתי יותר, המבט שלך משוטט לי על הגוף, אבל הידיים בכיסים. אנחנו עומדים ליד הדלת, מרחק נגיעה מהחיים בחוץ. איך הם ייראו, החיים האלה, אני לא יודעת. מגיל 16 אני רק איתך, רק בך נגעתי. העור הוורדרד שלך, זה שכל פעם מגרד ומדי פעם נעקץ על ידי יתושים. פירורים אדומים זרועים לאורכו, מכיר רק את העור שלי, שומני, רגיש לדגדוגים.
אתה מביט בי ונותן לי את הסימן, זוכרת איך הראש שלך מתנדנד לכיוון שמאל, כמעט נתלש מראשך, מופנה לכיוון דלת הפלדה החומה שפעם הרכבנו יחד? אני זו שרצתה בה מלכתחילה, אפילו דרשתי, שיהיה בטוח בדירה שלנו. והנה עכשיו היא נטרקת אחרי בקשיחות. אומרת לי - אין לך יותר אישור כניסה לכאן. רק אחר כך ביקשת שאראה לאנשים את הדירה, כי היית עסוק, והסכמתי, מבט אחרון ודי חמדתי בעבר שלנו.
אחורנית אני פוסעת עכשיו, אל המצב הקודם שלי
אז אתם זוג? שואל אותי משופם אחד. אני עונה כן, כי עוד לא התרגלתי להשיב אחרת. איך נפגשתם? הוא ממשיך לחקור, לא שם לב לעיוותים שתוקפים אותי בבטן. "אני נורא אוהב לשמוע התחלות", הפה שלו לוחש תחת השפם ומזכיר לי פתאום את סדאם חוסיין. את השפם הזה ראיתי הרבה, אז במלחמת המפרץ, כשנפגשנו. כולם היו בחופשה מבית הספר ואתה ישבת על הברזלים, רגליים מקופלות, מעיל עור מבריק, אולי זמש. ניגשתי אליך, חסרת ביטחון שכזו. הבלורית שלך מתעופפת ברוח והרעמה שלי גולשת על הכתפיים. אחר כך הרגשתי איתך סופסוף משהו שפעם המורה לפסיכודרמה קראו לו לחיות. פחדנית שכמותך! אמרת, אני לא יכול לאהוב מישהי כמוך! ניסית לחבק אותי אחורנית. בתנוחה שאחר כך ניסינו אינספור פעמים בין המצעים החדשים, על השטיח הפרסי, במרתף של ההורים. אחורנית אני פוסעת עכשיו, אל המצב הקודם שלי, הלבד הראשוני, זה שהכרתי כל כך טוב לפניך.
אני לא מספרת לשפם שאנחנו כבר לא יחד. מה אספר לו, שנמאס לנו? שפתאום נהיה דחוס הבית של השניים ורבע חדרים. אותו בית שבהתחלה דמה ליבשת ענקית שלוחת איים, מפרצים, רצועות חוף וחללי מחיה, זעיר בקילומטראז' מכדי להכיל את האהבה האדירה שלנו. צעדנו לתוכו. ריק מאנשים, ריקבון ההזנחה בנחיריים, כולו ציפייה להתחדשות. כל אחד מיד תפס את הנישה שלו. אתה כבשת את חדר העבודה, אני התמקמתי במרפסת, חדר השינה היה של שנינו. התגעגענו לפתע כשכל אחד רבץ במתחם שלו, מגיחים לנשיקת לחי זריזה, סשן מזמוזים על הרצפה, חיבוקים מחממים במסדרון טרם יצאת מהבית.
האינטימיות נעשתה קלסטרופוביה
כל ההתכנסות הזו בקונכיה, נחנקנו. אזל האוויר לנשימה. יום אחד התעוררתי עם התקף, כולי מזיעה, פתחתי את הדלת לנשום. לא יכולת לגעת בי יותר, אחרי שראית אותי ככה. אחר כך הבית הרגיש לי כמו צינוק, החללים קטנטנים, הדלתות לא מספיק עבות, אתה שומע כל מילה שאני אומרת עליך לחברות ואני נאלצת לחמוק החוצה, כאילו להוריד את הזבל, לדדות למכולת, כאילו לשלוח מכתב. האינטימיות נעשתה קלסטרופוביה, ושנינו נאחזנו בפיסת הקרקע המוזרה זו שקראנו לה בית, כדי לא להיבעט החוצה לספייס אחר. הבית כלא, שורץ שקרים ותירוצים והמון סטרס. כך אמרת לי אז, קולך שבור.
העצבים מאיימים להתפוצץ כל רגע, מאיימים לפוצץ את האוטופיה הזוגית שביום אחד, בבת אחת, נעלמה. לא זעזוע,
לא מריבה יוצאת דופן, לא הופיעה האקסית שלך שתמיד אמרת שתבוא. "לך מכאן", אני אומרת לך, "לכי את", אתה נובח. על החוזה כתובים השמות של שנינו, אבל מקום יש רק לנפש אחת.
אף אחד לא מוותר, והמתח מעצמו מתפוגג. ואז, לא פיוס מרגש, לא משא ומתן עם חברים. הכל חוזר למוטב. שוב יש מחסה לשנינו. תלשנו את המודעה מהעצים, את החור בספה מילאנו בספוג, ורק העציץ ששברנו בכאסח האחרון, רסיסיו מטוטאים מתחת לספה, מזכירים לי ולך שאין לדעת מתי יפרוץ הצונאמי הבא.
לפנייה לכתב/ת 
