המונרך של תל-אביב

למי שלא יודע, הפועל תל-אביב מתה. מתה מזמן, לפחות בשבילי. היא קבורה אי-שם עמוק בזכרונות הילדות שלי, ואלו מטבעם מאבדים לצערי הרבה מן הרלוונטיות שלהם בחיי הבוגרים. ממש כמו הפועל תל-אביב, שנפחה נשמתה והחזירה אותה לבורא, לבנקים או לשאר נושיה. הפועל מתה וגופתה רקובה ואכולה תולעים ורימות. בשר אין, נשמה אין, ולנו נותר רק להתאבל ולהיזכר בימים טובים יותר. עכשיו לקחו לנו גם את זה. עכשיו כשאוסישקין נהרס, גם מצבה אין.

למען האמת, אני מרגיש קצת במבוכה נוכח אי הנעימות המציקה שעוברת לי בגוף כשאני שומע את הקולות ורואה את המראות. מקומות קדושים מעולם לא דיברו אליי, אפילו לא אתרי קבורה - של צדיקים, גדולי האומה, או של קבוצות כדורסל. אני, שצפיתי בשביעות רצון בפינוי תושבי גוש קטיף מביתם, לא יכול להלין על דבר פעוט כמו פינוי והריסת האולם העבש שעל גדות הירקון, גם אם היה בשבילי פעם סוג של בית, צריף רוחני. ולמרות זאת, אני מרשה לעצמי, או לא יכול להתאפק, מלהתקומם.

אני מתקומם, כי איני יכול להתחמק מהתחושה הקשה שמדובר בעוד צעד לריסוק תל-אביב שלי. זו שאני מכיר וכל-כך אוהב. בניגוד להתנתקות, שלפי השקפת עולמי היתה צעד מתחייב ובלתי נמנע בכל מקרה על רקע המצב המדיני והביטחוני - דברים גדולים שקשורים להבטחת עתידה של המדינה - הריסת אוסישקין נראית כמו עוד גחמה של פרוגרמת הנדל"ן של רון חולדאי. ראש העיר שלי היה מאוד חביב עליי, עד שהחל לדוג את כל דגי הרקק שצוללים בזרמים התת-מימיים. היום הוא מעדיף כרישי נדל"ן. דגים קטנים? מקומם באקווריום.

תשכחו מפריז, רוצים להיות ברלין

מחיקת אוסישקין היא רק עוד סימפטום למדיניות המתנשאת של חולדאי, שהפך בקדנציה השנייה שלו לקבלן בנייה בלתי נלאה מצד אחד - וקבלן הריסות מצד שני. אני ורבים אחרים מתושביה הצעירים של העיר נמצאים בצד השני, ובאמת שזה לא נגמר או מתחיל בענייני תרבות הספורט העירונית. מדובר בתרבות האלטרנטיבית בכללה - צעירה, רווקה, לא קונפורמיסטית. זה מתחיל בהריסת אולם כדורסל וממשיך לדוגמה עם מלחמה חסרת פשרות בחיי הלילה בעיר. באותו שבוע שבו יהרוס את אוסישקין שבצפון העיר, יסגור את שעריו של המועדון "קפה ברזילי" בדרומה.

חולדאי, שניסה לחנך בעבר את ילדי תל-אביב כמנהל גימנסיה הרצליה, ממשיך לנסות לחנך אותנו גם כבוגרים. כצרכן תרבות משכיל ומעודן - אך גם כפוליטיקאי כוחני - הוא מתעקש לעצב את העיר על פי טעמו האישי, טעמו האליטיסטי. חולדאי מנסה להנחיל לנו תרבות גבוהה - מאופרה ועד מכבי תל-אביב. בחזונו זו צריכה להיות עיר הברקת של המזרח התיכון, אבל הוא לא הקוסם מארץ עוץ, ועירו המחוספסת לעולם לא תהיה כזאת. אנחנו התל-אביבים הצעירים (ומחקרים מראים כי אנו הופכים להיות חלק משמעותי באוכלוסיית העיר) לא רוצים אותה כזאת. אנחנו רוצים את תל-אביב התוססת, המגוונת, הלא מעונבת. תשכחו מפריז, רוצים להיות כמו ברלין.

חוסר הסובלנות של חולדאי בכל הנוגע לאוסישקין, חיי הלילה או הסקווטים (בניינים נטושים שמוסבים למרכזים קהילתיים על-ידי דרי רחוב צעירים), הוא עוד אחד מהביטויים לחוסר התפשרותו על החלום האנכרוניסטי שלו. ראש העיר שלנו נתון בשגעון גדלות. הוא חושב שהוא המלך לואי ה-14, פטרון האמנויות והארכיטקטים. העיר זה הוא, ממש כפי שלדידו של הרודן הצרפתי מימי הביניים, "המדינה זה אני".

והעיר תל-אביב על-פי חולדאי היא עיר פתיחת התערוכות והקוקטלים, הקונצרטים ומשחקי מכבי ביורוליג. כל אותם אירועים אליהם נוהרים תושביה האמידים של רמת-אביב, הרצליה פיתוח וקריית-אונו. עשירי ארצנו, איתם הוא אוהב להתחכך ולחכך אותם עם פרוייקטים נדל"ניים מחד ומיצגים אמנותיים גרנדיוזים מאידך. איזו נאורות. זהו תפקידו של פטרון האמנויות - לרתום את השוורים בשדרות רוטשילד לקברניטי הבורסה, או לחזר לפתחו של סמי עופר כדי לקבל תרומה נדיבה ולמכור בתמורה את נשמת המוסד הציבורי - מוזיאון תל-אביב לאמנויות.

פיל לבן ביום, פיל בחנות חרסינה בלילה

הוא משיב לכל מבקריו כי הוא איש של מעשה, וככזה - אין לו פנאי או משאבים להתעסק בזוטות. הבעיה עם אנשים חדורי מרץ כמו ראש העיר, היא חוסר הרגישות שלהם בחתירה ליעד וראייתו כתכלית הכל. חולדאי מגדל פילים לבנים ביום ומתנהג כמו פיל בחנות חרסינה בלילה. דווקא את תרבות האנדרגראונד התל-אביבית, שאינה זקוקה לתמיכתו או להכוונתו, הוא רומס. תאוות השלטון של מלך העיר אינה מותירה מקום למי שאינו חולק את חזונו. האנשים הפשוטים מוותרים על עזרתו. לא צריך שתטפח, רק אל תפריע.

ייתכן כי חולדאי אינו רואה בספורט תרבות, ואם כן, אזי את הפועל הוא ודאי מגדיר כתרבות נחותה. אבל למה צריך המונרך מוניציפלי להתערב בתשוקות ובחיי התרבות שלנו התושבים? בסופו של דבר, אוסישקין הוא סמל, וככזה הוא נוגע ללבם של כל-כך הרבה אנשים - הרבה יותר אנשים, למגינת לבו, מבאי היכל התרבות או מרכז גולדה, אותם הוא מתקצב בנדיבות כה רבה. למרות זאת, הוא אינו מהסס להשמיד אתר היסטורי ודי זעיר זה (המהווה גם כך חלק מקומפלקס גדול יותר של המועדון הימי של הפועל וצופי ים, שאינם מועמדים להריסה - כרגע). כל זאת לטובת הפיניש של הטיילת הנאה שלו. אוסישקין יכול להמשיך להשתלב בה כאולם כדורסל עירוני, סוג של מרכז קהילתי.

אז נכון שלעירייה יש ביד הסכם עם שאול אייזנברג וחבורתו, אבל זה באמת לא העניין. הריסת אוסישקין נוגעת לנו התל-אביבים ולאלו שהפועל, או כדורסל ישראלי בכלל, עדיין נוגעים ללבם. גם אם הפועל כבר מתה, והזבובים שמסביבה אכן מעידים על כך, ומצידי - שינגבו את הגופה ויציבו אותה מושפלת לראווה ביד-אליהו. כל שאנו רוצים זה שישאירו לנו מצבה - מקום להיזכר, לשחק בו כדורסל ואולי אפילו להישאר עם תקווה. ומי יודע? יבוא יום ועם תחיית המתים, המשיח יגיע ברולס-רויס לבן מוקף מאבטחים ויפיח חיים חדשים בגופה. אולי ארקדי גאידמק, אולי לב לבייב. זה יכול להיות גם סמי עופר.

אמיר בוגן, עורך בערוץ הספורט של ynet