תם ונשלם
אני מסיים עכשיו את השנה הכי מרגשת והכי מתישה של החיים שלי. איתן שוורץ בטור פרידה
זה הטור האחרון שאני כותב לכם מארה"ב, מסביבי ארגזי קרטון וסלוטייפ להידוק. אחרי שנה של שיטוטים בקמפוסים אמריקאיים, הגיע הזמן לארוז את החבילות ולחזור הביתה. הקלישאה אומרת שכעת הגיע גם זמן הסיכומים. אז עוד שנייה הקלישאה תבוא על סיפוקה, אבל לפני זה אני רוצה עוד כמה מילים. שנה שלמה אני טוחן לכם במוח סיפורים על אנשים עויינים וקהלים קשים והפעם, לשם שינוי, אני רוצה לסיים באקורד חיובי: שלושה סיפורים טובים על אנשים טובים. מקווה שתהנו.
השוטר אולסן
השעה היתה חצות וחצי, ואני נהגתי בכבישים הריקים של פיניקס במכונית של דנה, השליחה המקומית שנידבה לי רכב. בדיוק באותו יום פג התוקף של לוחית הרישוי שלה, ודנה נתנה לי את האוטו בתנאי שאחליף את הלוחית. הבטחתי לעשות את זה וכמובן שהתעצלתי, אז זרקתי את הלוחית לבגאז' ושכחתי מהסיפור. וכך, בחצות וחצי, בכביש ריק לגמרי, אני מזהה פתאום אור כחול דולק בעקבותיי וניידת משטרה מסמנת לעצור בצד הדרך. שוטר מתקרב, אני פותח את החלון, וכמו שלמדתי מהסרטים אני שואל בהיתממות "איז דר אה פרובלם אופיסר?". מתברר שהאופיסר, השוטר אולסן, ניחן בראייה טלסקופית כי הוא זיהה את הלוחית ממרחק חמישים מטר ועכשיו הוא עמד לדפוק לי קנס עצבני. בטון מתחנן אמרתי לו שהלוחית החדשה אצלי ושהתכוונתי להחליף אותה, נשבע-לך-עמדתי-לעצור-עכשיו-בתחנת-דלק-ולעשות-את-זה.
השוטר אולסן לקח את הלוחית, אמר "חכה שנייה באוטו", ונעלם. אחרי בערך דקותיים, כשראיתי שהוא לא חוזר, יצאתי החוצה לחפש אותו, וגיליתי אותו לתדהמתי רכון עם מברג ליד הפגוש, מחליף לי את הלוחיות. "אל תדאג מיסטר שוורץ", הוא אמר, "הפעם אני אתקין את הלוחית בשבילך. רק תשתדל בפעם הבאה לעשות את זה בזמן". הייתי, כמו שאומרים, ספיצ'לס. אולסן סיים את המלאכה ונסע לדרכו, ואם לא הייתי כל-כך המום אולי אפילו הייתי מבקש ממנו לבדוק על הדרך גם את הברקסים, שעשו רעשים קצת מוזרים.
אני מספר את הסיפור של השוטר אולסן, כי הוא מסמל צד של אמריקה היפה שגיליתי בשנה האחרונה. בכל מקום שהגעתי גיליתי אנשים טובים, רחבי-לב ואוהבי-אדם. אנשים שרוצים לעזור ומקבלים אותך יפה ומודים לך שבאת לבקר. אנחנו בארץ נורא אוהבים לחשוב על ישראל כסמל לאחווה ועל אמריקה כשיא הניכור והקור; האמת היא שרוב האמריקאים שאני פגשתי היו פשוט אנשים מקסימים ונחמדים, ואפילו – ואני מקווה שלא תקללו אותי על זה שאני אומר את זה - ברוב המקרים יותר אדיבים מהישראלי הממוצע.
ג'ואי
על המקרר בבית של ג'ואי תלוי שלט עם פתגם מעניין שהולך בערך ככה: "יש שני סוגים של אנשים בעולם: אלה שעושים, ואלה שלוקחים קרדיט. כדאי להיות בקבוצה הראשונה, כי היא הרבה פחות צפופה מהקבוצה השנייה".
הבוס שלי (מהיום, הבוס שלי לשעבר) ג'ואי לואו הוא מהאנשים הנדירים שנמצאים בקבוצה הראשונה. ג'ואי הוא האיש שהמציא לפני 4 שנים את ארגון "ישראל בלב" כשנשבר לו מהשם הרע שיצא לישראל בקמפוסים. במקום להתבכיין, כמו רוב האנשים, ג'ואי קנה כרטיסי טיסה לכמה סטודנטים ישראלים שהוא הכיר, ולקח אותם מאוניברסיטה לאוניברסיטה כדי שיספרו כאן את האמת שמאחורי הכותרות בעיתונים. המשימה הצליחה, ג'ואי החליט לשגר עוד סטודנטים ובמשך הזמן היוזמה הראשונית הפכה להיות העיסוק העיקרי שלו. בשנים האחרונות הוא הטיס כבר 400 סטודנטים ישראלים למסעות הסברה ברחבי העולם, שיגר כדורסלנים ישראלים לשחק מול קולג'ים אמריקאיים, ארגן משלחת של עורכי דין ישראלים ממוצא אתיופי שדיברו בפני קהלים שחורים בחוף המזרחי, והיהלום שבכתר – יזם ומימן מסע הסברה מוסיקלי של להקת "שוטי הנבואה" ב-11 אוניברסיטאות. את הכל ג'ואי עושה בכסף הפרטי שלו, בלי פרסום ובלי לרדוף אחרי קרדיט, פשוט כי הוא נורא נורא אוהב את ישראל. בטורים האלה השתדלתי לא להזכיר אותו, כי ג'ואי די מתחמק מפרסום. עכשיו – כשאני עוזב את ארה"ב והוא כבר לא יכול לכעוס עליי – אני סוגר את החוב. כי אם הצלחתי לעשות משהו בשנה האחרונה, הרי שזה בזכות החזון שלו, ההתלהבות שלו והנדיבות שלו.
ג'ואי הוא אולי דוגמא קיצונית לאהבת ישראל, אבל יצא לי השנה להכיר מאות אנשים שעושים למען המדינה דברים שאף פעם לא שומעים עליהם: השליחים המקסימים של הסוכנות שמתדנבים לעבוד שנה בחינם כדי לחבר את נוער יהודי לישראל; פעילים בקהילות היהודיות שתורמים זמן וכסף ומאמצים כדי לשפר את תדמיתנו. נוצרים אוהבי ישראל שמתייצבים בכל הפגנה וחותמים על כל מכתב תמיכה; קונסולים ושגרירים שפועלים במסירות בתקציבים מגוחכים כדי לקדם קשרים עסקיים עם ישראל ותיירות וסיקור חיובי בתקשורת. אנחנו מאוד אוהבים להתבכיין כמה המצב שלנו בעולם רע. כדאי לזכור שאילולא הרבה אנשים טובים, המצב יכול היה להיות גרוע הרבה יותר.
רעות
רוב עם ישראל לא ראה מעולם את החברה שלי רעות. היא ביישנית (למרות שהיא יפהפייה), ותמיד מעדיפה להתחבא כשצלמים נמצאים בסביבה. אבל היה רגע אחד שבו רעות כן נחשפה למצלמה: בגמר הגדול של "השגריר", לפני שנה בדיוק, דפקתי לה בוסה צרפתית בשידור חי וכל מי שצפה זכה לראות את הפרופיל היפהפה שלה. זמן קצר אחרי שנחתנו בניו-יורק, נתקלנו באהוד אולמרט (אז עדיין הוא היה שר ואפשר היה להיתקל בו). "שלום אדוני השר", אמרתי לו. "שלום השגריר", הוא ענה. "אני רוצה להציג לך את חברה שלי" אמרתי, והחוותי לכיוון רעות. "רגע", הוא אמר לה, "תסובבי רגע את הראש הצידה". רעות הראתה לו את הצדודית שלה, העיניים של אולמרט נפקחו לרווחה, והוא אמר בהתרגשות "אה, זאת את מהנשיקה!" וחיוך גדול נמתח על פניו. מתברר שגם ממלא מקום ראש הממשלה עקב אחרי "השגריר".
התהילה והזוהר נמשכו בדיוק שבוע אחרי הזכייה, ואחר-כך התחילה המציאות האמיתית: לא זוהרת, לא נוצצת, אלא קשה ומייגעת ויומיומית. שנה של שיטוטים אינסופיים בחורים הכי נידחים באמריקה. יש הרבה טריקים שמלמדים אותך לפני שאתה נוסע לייצג את המדינה, כמו איך לדבר ואיך להתלבש, אבל את הדבר העיקרי שוכחים: המרכיב האחד שמחזיק אותך אנרגטי וחד וממוקד הוא אהבה. נדיר לזכות בשליחות של שנה, אבל מופלא עוד יותר שבת-הזוג תסכים לוותר על החיים שלה לשנה שלמה כדי להיות איתך. זוכרים איך מנחם בגין ז"ל הודה לאשתו עליזה שהלכה אחריו ל"מדבר הפוליטי"? אז אם תורשה לי פראפרזה קצת בומבסטית (בטח שתורשה, זה הרי הטור האחרון שלי), אני רוצה להודות לך רעות שהלכת אחרי – לא למדבר, אלא לקור המקפיא של קנדה ולגשם הנורא של אילינוי ולהרצאות האינסופיות במיזורי ולשיעורים המשמימים ולמסעדות הג'אנק פוד הנורא ולכנסיות ולתיכונים. הקשבת להרצאות גם כשלי כבר היה נמאס לשמוע את הקול של עצמי, אמרת לי שהייתי מעולה גם כשהגיעו חמישה אנשים משועממים למפגש ושיכנעת אותי שאין מקום מקסים כמו פרברי פילדלפיה גם ששנינו ידענו שזה שקר. מה שהחזיק אותי בחיים בשנה הזאת היה הנוכחות שלך, וכשהיית בחדר ידעתי תמיד, שלא משנה מי נמצא בקהל – יש לפחות זוג עיניים אחד שמביט בי באהבה. אני מקווה שהרגשת הרגשה דומה.
טוב, די להשתפכות. הבטחתי סיכומים, אז הנה הם בקצרה: אני מסיים עכשיו את השנה הכי מרגשת והכי מתישה של החיים שלי. ביקרתי במקומות שלא ידעתי שקיימים והרציתי בפני קהלים שמעולם לא היכרתי. השאלה המתבקשת היא אם הצלחתי לשנות משהו. התשובה הקצרה היא כן, והתשובה הארוכה מורכבת הרבה יותר. כן, הצלחתי, כי תמיד השתדלתי להציג את הדברים שבזכותם אני גאה להיות ישראלי, ואני מקווה שחלק מההתלהבות הזו חילחלה גם לשומעים. אבל האמת המורכבת היא שאני לא צופה מחר עלייה דרמטית בתיירות הנכנסת ובהשקעות בהיי-טק, ואם כן אז אני לא יכול להגיד שזה בזכותי. העבודה שעשיתי היא ארוכה וסיזיפית וטיפה בים. מה שאני כן יכול לקוות, זה שהצלחתי לגעת בכמה אנשים בצ'טנוגה ובשמפיין ובמדיסון ובפלגסטאף, ואם הם פעם לא ממש מתו עלינו אז אולי עכשיו הם אוהדים אותנו קצת יותר, ואם עד עכשיו הם לא ממש גילו בנו עניין כעת אנחנו מסקרנים אותם.
אז זהו, אני מסיים בזאת את האריזות ומחזיר את המפתחות – אבל לא באמת. אמשיך לפרסם מדי פעם טורים כאן בווינט, אמשיך לעסוק בהסברה בערוצים אחרים, ואם אתם רוצים להתעדכן או ליצור קשר, אתם יכולים לעשות את דרך אתר האינטרנט שלי. ואם אתם במקרה עכשיו במנהטן, טיפ קטן: היום, אחרי שסיימתי לארוז, השארתי בפינה של רחוב 92 והווסט-אנד אבניו שידה של איקאה, עציץ טרופי מרהיב ושתי מנורות במצב מעולה. אם יש לכם רכב תגיעו מהר. כל הקודם זוכה.
איתן שוורץ זכה בעונה הראשונה של התוכנית "השגריר" והוא מסיים השבוע שנה של עבודת הסברה מטעם ארגון "ישראל בלב"
