שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    עיניים עצומות לרווחה
    ראדו מיכאליאנו לא מבין למה סרטו "לך תחייה ותהיה" זוכה פרס הסזאר, שעוסק בעלייה האתיופית, לא מעורר דיון או עניין מיוחד בארץ. "נדמה לי שחלק מהישראלים מעדיפים שלא לראות אותם"

     

    מתוך הסרט "לך תחייה ותהיה"

     

    מזה חודשים ארוכים מנסה הבמאי ראדו מיכאליאנו להבין מדוע בחרה התקשורת הישראלית להתעלם מסוגיות עקרוניות שמעלה סרטו, "לך תחייה ותהיה", המלווה את סיפור התערותו של ילד אתיופי לא יהודי בחברה הישראלית. גם הזכייה בשבוע שעבר בפרס הסזאר לתסריט הטוב ביותר, לא הצליחה למחוק את העלבון. ובכל זאת ולמרות הרגשות הקשים, הוא עדיין מבקש להראות את הצד החיובי של ישראל, לפחות בפני הצופים מעבר לים: "ישראל היא הבית שלי ואני אעשה הכל בכדי לסייע לשיפור הדימוי שלה בצרפת", הוא אומר, "העולם חייב לראות את צדדיה האחרים. זו מדינה עשירה, רב גונית ורב תרבותית. אני לא אתן לכמה טיפשים שלא תמכו בסרט לגרום לי לאהוב את ישראל פחות".

     

    קשה שלא להתפעל מהאהבה הרבה שרוחש מיכאליאנו לישראל. קשה עוד יותר שלא להבחין באכזבה שלו מהיחס הצונן לו זכה הסרט בארץ. "אני לא יודע למה העיתונות הישראלית בחרה שלא לגעת בשאלות שהסרט מעלה. חשבתי על זה הרבה ואין לי תשובה", הוא אומר, "אני מקווה שזה לא קשור לזה שאני צרפתי. ישראלים, את יודעת, יכולים לסבול עוד איכשהו ביקורת מישראלי אחר, אבל לקבל ביקורת מיהודי הגולה זה מורכב.

    אני חושב שיש בארץ מי שמאמין שעדיף לא להציף את הבעיות של העדות השונות בחברה הישראלית ושהתעסקות בנושא עלולה להפריע בדרך לאיזה ישות ישראלית הומוגנית. אני מאמין שצריך לדבר על זה ושהתעלמות מהנושא מסוכנת. הבסיס לפסיכואנליזה הוא לתת לאדם לדבר ובכך להניח לו להתנקות מהזעם. הקהילה האתיופית בישראל היא קהילה ענייה שנדחקה לשוליים וחיה בפרברים. הם נחשבים לאזרחים סוג ב' והם סובלים. ליוויתי את חבר שלי סירק סבאט, שמשחק בסרט, בחיפושים אחרי דירה. כשהוא התקשר לבעלי הדירות הכל היה בסדר, אבל כשהם ראו שמדובר בבחור שחור, היחס השתנה. זה לא יאומן, אבל יש הרבה שחושבים עדיין שאין יהודים שחורים ושהאתיופים הם מתחזים מסיבות כלכליות. היה לי חשוב שידברו על זה".

     

    טראומה, הגרסה הרכה

     

    זכייתו בסזאר של סרט שמתרחש בישראל, מדבר על העלייה האתיופית ומראה פנים שונות של החברה הישראלית מגזענות ועד פלורליזם, לחלוטין אינה מובנת מאליה, בעיקר נוכח האופן שבו נתפשת צרפת בעיני הישראלים. "זו כמובן תחושה מוטעית, למרות שאני מבין מאיפה היא נובעת, בעיקר עכשיו, אחרי הרצח הנורא של אילן חלימי בפריז", אומר מיכאליאנו שהיגר לפני שנים ארוכות מרומניה לפריז, "זו תחושה מוטעית ממש כמו התחושה המוטעית שקיימת בצרפת כלפי ישראל בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. בצרפת, כשהתקשורת מראה בטלוויזיה ילד פלסטיני שנהרג, אנשים חושבים שכל הישראלים רוצים להרוג ילדים פלסטינים. התפישות האלה הן ברוב המקרים עיוות שנעשה על-ידי כלי התקשורת".

     

    התקשורת היא זו שכלפיה מכוון מיכאליאנו את האש גם בהקשר לסרט שלו. "האכזבה שלי היא לא מביקורות הקולנוע שהסרט קיבל בישראל. התאכזבתי מכך שהדיון בעיתונות הישראלית התייחס בעיקר למעטפת ולא לדבר עצמו. אני חושב שהשאלה הגדולה שהסרט מעלה ושמטרידה אותי ואמורה להטריד גם אתכם, היא מצבם הקיומי של יהודי אתיופיה בארץ. אני לא אומר שהכל שלילי, אחרי הכל ישראל עשתה מאמץ כביר בכדי להביא את יהודי אתיופיה ארצה. אני משתדל שלא לשפוט ואני יודע שגם עליות אחרות עברו קשיים, כך למשל העלייה מתימן שישראל ביקשה לפזר ברחבי הארץ בכדי לסייע לה להתערות בחברה. ובכל זאת את האתיופים זרקו בגטו, זו היתה העלייה הראשונה מתוך 130 הקבוצות האתניות שהגיעו לישראל, שנדרשה לעבור גיור בכוח ולעתים מילה שנייה סימבולית. בכל הפן הזה שהסרט עוסק, התקשורת הישראלית לא נגעה וזו היתה אכזבה עצומה בשבילי. העולים האלה עברו גיור ומילה בכוח מכיוון שהם שחורים, מכיוון שהסיפור שלהם שונה ומשום שיהדותם, שעומקה עצום, יוצאת דופן. אגב, הסרט שלי מראה גרסה מאוד עדינה של הטראומה".

     

    אפשר לומר שהזכייה בפרס הסזאר לתסריט מוכיחה שמדובר בסיפור אוניברסלי שיוצא מהקונטקסט הישראלי?

     

    "בכל העולם הסרט גרם לאנשים לראות צד אחר של ישראל שהם לא הכירו. שגרירויות ישראל בעולם הודו לי על הדימוי החיובי שהסרט יוצר לישראל. דרך הסרט הקהל מבין שבישראל חיים אנשים שלא רוצים מלחמה, שיש בארץ משפחות שמוכנות לאמץ ילדים לא יהודים, שיש דתיים קיצוניים אבל גם מתונים וסובלנים. אני מכיר אנשים פרו פלסטינים בצרפת שאחרי הצפייה אמרו שלא היה להם מושג שיש בישראל תנועות שמאל. זה משמח אותי שהסרט שלי חושף צד אחר ממה שנראה על מסכי הטלוויזיה בעולם. זה מוזר שבישראל לא הבינו המשמעות שלו. זה מעציב וזה עצוב כפליים בשביל הקהילה האתיופית, שבמשך חמש שנים בטחה בי והעניקה לי את המתנה הכי גדולה שאפשר לתת וזה אמון. רציתי לעשות עמם צדק, השליחות שלי היתה להפוך אותם משקופים ובלתי נראים - לנראים. נדמה לי שחלק מהישראלים מעדיפים שלא לראות אותם. אני אוהב את ישראל בגלל המורכבות שבה והיא יקרה לי מאוד, אני אוהב את זה שבין שני ישראלים תמצא תמיד שלושה ראשי ממשלה ואני אוהב את החוצפה הישראלית - אבל הכרתי ישראל אחרת. חשבתי שהיא נדיבה יותר מכפי שהיא וזה כואב לי".

     

    בכל זאת ראו את הסרט 20 אלף צופים בישראל, זה לא מבוטל.

     

    "אין לי בעיה עם הצופים. כל מי שראה את הסרט יצא מטולטל. אנשים לא ידעו על הגיור הכפוי ולא ידעו על המילה

    השנייה. זה סיפור שנשכח, ומה שעוד פחות יודעים בישראל זה את הצלקות שההתערות בחברה הישראלי השאירו. כשהתחלתי לעבוד על הסרט, נפגשתי עם המון אתיופים ושאלתי עשרות שאלות.

    הם חששו שאני שואל מתוך ניסיון להוכיח שהם לא יהודים. זה פחד שמלווה אותם למרות שמדובר באנשים דתיים, שומרי יהדות ומסורת. כאבה לי ההתעלמות של התקשורת, שבעיני היתה צריכה לדחוף את הסרט לא על מנת למכור כרטיסים אלא בכדי לקדם את הנושא. העיתונות הישראלית היתה צריכה לומר: לכו לראות את הסרט הזה, הוא מדבר על חלק נשכח בחברה שלנו".

     

    נולדת ברומניה, אתה חי ויוצר בצרפת. מה משך אותך לסיפור של הקהילה האתיופית בישראל?

     

    "עזבתי את רומניה ביום בהיר אחד לבדי כשאני נושא על הגב את השם מיכאליאנו. במשך שנים ארוכות העמידו בספק את היהדות שלי, בגלל שהשם שלי נשמע לא יהודי. מה שלא יודעים זה שבמהלך מלחמת העולם השנייה אבא שלי, שהוגלה מרומניה ונמלט מהמחנות, שינה את השם שלו ממרדכי בוכמן לשם לא יהודי בכדי להציל את חייו. שלמה, הגיבור של הסרט שלי, עשה בדיוק את מה שאבא שלי עשה. בשביל להציל את חייו הוא אומר שהוא יהודי. הסיפור של יהדות אתיופיה מזכיר לי את הסיפור האישי שלי. גם הם מנסים כל הזמן להוכיח שהם יהודים טובים. גם אני מהגר והגירה היא תמיד קשה. לא פשוט לנחות בארץ חדשה, למצוא חברים ולנסות להבין את החברה החדשה שאליה הגעת. בשביל האתיופים זה היה קשה מנשוא. זה גורם לי לבכות כשאני שומע שקוראים להם כושים, אני לא יכול לסבול את זה. גם לי קראו בשמות גנאי ואני לא מוכן לקבל את אי הצדק הזה".

     

    מאז יצא להקרנות בבתי הקולנוע בצרפת צפו ב"לך תחייה ותהיה" כ-600 מאות אלף איש. 65 אלף עותקי DVD נמכרו, ולדברי הבמאי, בעקבות הזכייה בסזאר המספרים עולים. אחרי שהוקרן בעשרות פסטיבלים בינלאומים וזכה ב-25 פרסים, מהם עשרה בפסטיבלי סרטים יהודיים בארה"ב, מיכאליאנו מייחל לחיבוק גם בבית. "לא יכול שבכל העולם מתייחסים לסרט הזה כתעמולה ישראלית, ובארץ מתעלמים ממנו. זה נורא. בשלב מסוים החברה הישראלית תהיה חייבת להפסיק להתעלם, להתנכר ולא להכיר בקהילה האתיופית שסובלת מאוד מהמחיקה הזו ומהיעדר ייצוג בחיי היומיום. אני לא חושב שהחברה הישראלית גזענית, כי גזענות נובעת משנאה, אני חושב שהיא פשוט לא שמה לב וזה הכי גרוע".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים