איך להתגבר ב-5 שלבים: השלב הפתטי
זה שלב אופציונלי, יש בני מזל שלא חווים אותו. בדיעבד הוא די מצחיק, אבל בזמן אמת זה בדיוק אותו השלב המטופש, בו אתם בטוחים שהתנהגותכם לגמרי הגיונית, בעוד כל הסובבים אתכם מתחילים לקרוא לזה "חיזור גורלי". לא לנשים בלבד
אקדים ואומר שכל השלבים האלה בהתגברות על אהבה חלים גם על גברים, ורק מטעמי נוחות ומגבלות השפה העברית, הם כתובים בלשון נקבה.
לאחר שלב הגמילה הטכנולוגית, ושלב הרחמים העצמיים (יש מצב שהוא ילווה אותנו החל משלב שני והלאה) ולאחר המרמור הרב וההתחבטות הפנימית שיש בשלב הרחמים העצמיים, את רוצה להאשים אותו כל כך אבל את לא ממש מסוגלת, כי את עדיין רוצה אותו בתוך תוכך, אבל מפחדת מהכאב שיגיע.
מצד שני, את יודעת שהוא יגיע, הכאב המטורף הזה שגורם לך לחוסר אונים ובלבול ולחוסר האמונה. אחר כך את אפילו מתחילה לצפות לו, מקבלת אותו בזרועות פתוחות, זקוקה לו כדי להמשיך את יומך. והוא מגיע, בענק.
אז מגיע השלב האופציונלי, השלב שיש בני מזל שלא חווים אותו, שלב הפתטיות. זה אחד השלבים שבדיעבד מצחיקים אותי עד דמעות. השלב המטופש הזה, שאני, בתור מישהי שחוותה אותו לאחרונה ממש, בטוחה שהכל הגיוני בו כל כך. לעומת זאת, כל מי שסביבי מתחיל לקרוא לי בשמות כמו "החברה מהגיהנום" או "מחזרת גורלית".
את ממשיכה להמציא תירוצים בשבילו
מגיע רגע בו את לא מצליחה להבין בעצם למה הפרידה בלתי נמנעת. זאת למרות העובדה המובהקת, שהוא כבר מזמן לא מחזר אחרייך, שהוא לא מתייחס אלייך כמו שצריך (אם הוא מתייחס בכלל), הוא כבר לא מתנהג אלייך כמו פעם. העבודה שלו מפריעה לך, אתם בקושי נפגשים, הוא לא עושה שום מאמץ לקשר נורמלי. אבל את, לך זה נראה הכי טריוויאלי
טוקבק כדורבנות:
למה אנחנו תמיד המניאקים? / יוסי
1. הוא אומר שהוא לא מעונין, הוא רוצה להיפרד.
2. את מבקשת ממנו עוד ניסיון אחד, הוא נענה.
3. הוא מודיע ש"זה לא עובד".
עד כאן - נשמע מוכר.
אז למה לעזאזל הוא תמיד יוצא ה"מניאק שזרק אותה", בזמן שאותה אשה, כשהיא זורקת מישהו אחר, באותה הצורה - היא פשוט "עשתה את הבלתי נמנע והקריבה את עצמה על מזבח הנאמנות לאמת ולעצמה?" הצביעות הנשית בחוגים חברתיים מסויימים (ע"ע תל אביביות ממוצעות) פתאטית לא פחות מהמחזרת הגורלית.
ואז זה מגיע, "הכאפה לפנים" כמו שחברתי הטובה קוראת לזה, "האסימון שנפל", או כל שאר הדימויים שיש לנו לאותו רגע שבו התמונה פתאום מתבהרת ואנחנו מתחילות לראות דברים מנקודת מבט שונה, פתאום הוא לא נראה כבר האביר על הסוס הלבן, או כל דבר באיזור הזה בכלל. פתאום הכל נראה כל כך מוזר, ואת מתחילה להבין, זה מתחיל לחלחל שם, שאולי באמת מגיע לך יותר.
עכשיו , זה לא כזה פשוט. את עדיין מתחבטת עם עצמך. כן, מגיע לך יותר, כן, הוא לא שווה את זה. אבל את מרגישה שעוד לא אמרת את המילה האחרונה. כאן מגיע הצומת המכריע. יש לך שתי אפשרויות התנהגות:
1. את יכולה ללבוש את החיוך שלך ולהמשיך הלאה מתוך בחירה והבנה שהוא לא האחד וזה פשוט לא זה.
2. את יכולה לחשוב על נקמה (או מה שנראה לך כנקמה, ועתיד להתברר בהמשך כפתטי לחלוטין)
המוח מתחיל לרקום מזימות ותוכניות
אני, כמובן, מעדיפה את האפשרות השנייה שהיא הרבה יותר מעניינת. המוח מתחיל לרקום מזימות ותוכניות. המטרה כמובן היא לא לפגוע בו, אלא לצאת בתחושת סיפוק שעשית הכל, אבל באמת הכל, כדי לנסות שזה יעבוד. ואם זה לא יצליח (כי הרי כבר התחילה לחלחל בך המחשבה שאולי זה לא יצליח), לפחות תקבלי מה שרצית, ועל הדרך אולי תגרמי לו סבל קטן.
גם אחרי שהוא הבהיר שאין לזה עתיד מבחינתו, את חוזרת ונפגשת איתו, אתם יוצאים, משתכרים, מבלים, מתנהגים שוב כמו זוג לכל דבר, ואז הכל קורה שוב: ההיעלמויות, הכעסים, התירוצים שאת ממציאה בשבילו, והרגש הזה. אז את עושה לו שוב שיחות "יחסינו לאן", וכאילו זורקת אותו. והוא טוען שהוא לא מבין על מה המהומה, כי אתם הרי בכלל לא זוג, אלא רק ידידים, ושהוא היה בטוח שאת מבינה את זה מהפעם הקודמת בה נפרדתם.
אם רמת הפתטיות שלך מספיק גבוהה, תתפרעי ותקבעי איתו יציאה "כידידים". מה שתעשו בפגישה הזו די ברור: קצת אלכוהול, כמה סיגריות על הבר, וישר אליו הביתה. פשוט, לא? ככה את מרגישה כאילו דפקת את השיטה, תרתי משמע.
ואם את ממש אלופה בפתטיות, את יכולה גם לצאת להשתכר עם חברה בפאב הקבוע שלך ושלו. ואחר כך, כשאת נוהגת בזיגזגים בחזרה לביתך, בשלוש לפנות בוקר, את מתקשרת אליו ומשאירה הודעה של כמעט 20 דקות על כלום, ולקראת סיום מבקשת ממנו לא להזכיר לו את השיחה הזו לעולם, ולא להתקשר אלייך לעולם. כאילו שהוא התכוון בכלל להתקשר. כן, זה די שיא הפתטיות, אם כי יכולת להיות עוד יותר פתטית ולהתקשר אליו שוב כדי להתנצל, אבל אפילו לך יש גבול. גם אחרי כמה סטולי כפולים עם רד בול.
מצד שני, את יכולה - לא כולן מסוגלות לכך - לקבוע איתו ולהבריז לו. או לקבוע איתו ולהתלבש הכי סקסי בעולם ולא לתת לו להתקרב אלייך פיזית. השתמשי במשפט "לא אמרנו שאנחנו רק ידידים?". נראה אותך.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
