כרטיס לנסיעה קצרה

צילום: שירן ולק

בניגוד לתחומי הקולנוע, התיאטרון והאופרה בישראל, תחום המחול ממעט לייצר קופרודוקציות בינלאומיות. הסיבה, למעט ענייני האגו, קשורה בין היתר בתפעול המסובך של הפקות מסוג זה והעלויות הגבוהות, בעיקר כשמדובר בשיתופי פעולה טרנס אטלנטיים. בשנת 2003 עלה בבכורה בינלאומית בגרמניה המופע "ברלין-יפו, קורצשטרקה", קופרודוקציה ישראלית-גרמנית של "דה דה דאנס" מישראל ולהקת "Wee Dance" מברלין. שנתיים אחר כך ביקר הפרויקט בארץ למסע הופעות קצרצר וכעת הוא חוזר בגרסה שונה ומהודקת שתארח לצד רקדני הלהקות, גם רקדנים ויוצרים מתחלפים ובהם רננה רז, סהר עזימי, עמנאל גת ונדין בומר.

שם המופע הוא כינויו של כרטיס נסיעה קצרה בתחבורה הציבורית בברלין. כמו נסיעה בתחתית כך גם צפייה בו היא מעין מסע בין תשע תחנות של יצירות קצרות ושונות מאוד באופיין. "שאלנו מה קורה בזמן המאוד קצר מהרגע שאדם עולה לאוטובוס או לרכבת תחתית ועד שהוא יורד בתחנה המבוקשת", מסביר דני פלג, לשעבר רקדן להקת בת שבע המתגורר ויוצר זה שנים בברלין. "רצינו ליצור ערב שעוצר בכל מיני תחנות ובסופו הצופים והרקדנים יוצאים אנשים שונים".

עולם שלם בפחות מעשר דקות ‏ (צילום: ליאור דנציג)

1

2

3

"הכל התחיל בשיחה אקראית על הפלצנות של סצינת המחול הברלינאית", מספרת יערה דולב, "דיברנו על הטרנד האחרון של עבודות ארוכות במיוחד ועל כך שהיום ליצור עבודה קצרה בברלין זה להצהיר שאתה לא אמן רציני. החלטנו לעשות דווקא, לנסות ליצור עולם שלם של רגשות ותחושות בזמן שלא יעלה על 10 דקות". פלג מחדד: "יש לא מעט אמנים שרוצים להרחיק את עצמם מהאמנות הפופולארית, שמזוהה עם עשייה MTVית מהירה ומתומצתת אז הם מושכים לקיצוניות השנייה. אני לא אומר שאין יצירות ארוכות וגאוניות שמצליחות להחזיק שלוש שעות, אבל למרבה הצער את רוב העבודות האפיות שאנחנו רואים אפשר היה לתמצת לחמש דקות. בעיני זה ניסיון ליצור רושם של אמנות רצינית גם כשזה לא בדיוק זה".

למרות שמדובר ביצירת פרינג' זו הפקה יקרה ומושקעת, לא חסכתם באמצעים.

גולדנברג: "הרף שלנו מאוד גבוה אולי מפני שיצאנו מבת שבע וזה היה הסטנדרט שהכרנו. מאז שהקמנו את 'דה דה דאנס' לפני שש שנים אנחנו מתעקשים לשמור על רף גבוה, אבל לא פעם נאלצים להתפשר על מנת להמשיך ולקיים את הלהקה. בפרויקט הזה רצינו לשנות פאזה ואנחנו מופיעים עם הרקדנים הכי טובים בערב שהוא באמת ברמה אחרת".

יכולתם לעשות את זה בלי כספי תמיכה של מוסדות מחו"ל כמו למשל מכון גתה?

גולדנברג: "מכון גתה הוא לא היחיד שתומך, תומכים גם שגרירות גרמניה, מנהל תרבות, קרן רבינוביץ', עיריית תל אביב ומרכז סוזן דלל. מכון גתה מימן את הבאת הלהקה מגרמניה לישראל, שזה חלק מאוד משמעותי בתקציב ההפקה, זה נכון שלא היינו יכולים להעלות את הערב הזה בלעדיהם. נדרשו הרבה מאוד משאבים ולכן הגדרנו את זה כפרויקט ניסיוני, אבל הכוונה שלנו להמשיך בפעילות הזו מכאן והלאה כי ממש לא מעניין אותנו לחזור אחורה. היינו צריכים לעשות הרבה גיוסים כדי להרים את הפרויקט הזה ואני מאוד גאה בתוצאה, זה היה מאתגר גם מבחינת העבודה בסטודיו וגם מבחינת הצד המנהלתי".

עד כמה בא לידי ביטוי בתוך העבודות שיתוף הפעולה הישראלי-גרמני?

יש כזה דבר מחול ישראלי או מחול גרמני?

וויגארט: "אני מניח שכן והעובדה היא שכוריאוגרפים באירופה מחפשים כל הזמן לעבוד עם רקדנים ישראלים שידועים בזכות הטכניקה והקריאטיביות שלהם. סצינת המחול הישראלית הרבה יותר מפותחת ומעניינת מסצנת המחול הגרמנית שנעשתה מאוד תקועה ונינוחה וקצת הפסיקה לחפש".

דולב: "בעיני יש שוני מהותי בין היצירות הישראליות לגרמניות בכל הנוגע לתפישות האסתטיקה, התנועה והשימוש. ביצירות האירופיות יש הרבה יותר התייחסות לאסתטיקה בעוד שביצירה הישראלית זה קצת יותר Raugh, קצת יותר פיזי, נוגע ישר בבשר החי".

בסיבוב ההופעות הנוכחי משלבות שתי הלהקות פרויקט קהילתי בשיתוף עם תלמידי אולפנות מחול מהפריפריה. במהלך חצי השנה האחרונה העבירו גולדנברג ודולב סדנאות לתלמידים שיופיעו במסגרת זו. "חשוב היה לנו לחשוף את הלהקה בפריפריה ולהכיר לאנשים גם מחוץ לאזור המרכז את העשייה שלנו. בילינו הרבה מאוד בדרכים וזה העשיר ולימד אותנו הרבה", אומר גולדנברג. "כשהתחלנו את הסדנאות אמרו לנו שרוב הרקדנים הטובים נמצאים במרכז", מוסיפה דולב, "הופתענו לגלות כישרונות אדירים והתוצאה היתה בהחלט מרגשת". 

"ברלין-יפו קפיצת דרך" - יום ד', 8 במרץ, תיאטרון המעבדה י"ם; מוצ"ש, 18 במרץ, היכל אמנויות הבמה בהרצליה; יום ג', 21 במרץ, במרכז סוזן דלל בת"א