בוקס בפנים: הגר שמואלפלד, מיליון דולר בייבי הישראלית
היא אלופת הארץ בקרטה ובאגרוף, מקום רביעי באירופה, אך גם בחייה הפרטיים ההתמודדות לא נפסקה מעולם. רק כשהתמוטטה נפשית הבינה הגר שמואלפלד שמעולם לא הרשתה לעצמה להרגיש חלשה. מיליון דולר, בייבי. הגרסה הישראלית
מועדון האגרוף CMA בתל אביב נראה כמו לקוח מסצנה של "מיליון דולר, בייבי", סרטו עטור הפרסים של קלינט איסטווד. הזירה נמצאת בפינה הימנית של החלל הגדול, ומלבדה רוב השטח מוקדש למזרנים ולשקי אגרוף המשתלשלים מהתקרה, חבוטים ומהוהים מרוב שימוש. אורות ניאון בוהקים לא משאירים שום צ'אנס לייפות את המקום, את המציאות ואת המתאמנים. אפשר להבחין בכל אגל זיעה, בכל קילוף על הקיר.
הכניסה לבניין חשוכה ומחייבת דילוג בין שלוליות בוץ ופסולת תעשייתית. מבחינתו של רענן טל, מבעלי המקום, מדובר בהצהרה. "אי אפשר ללמוד אגרוף במכון כושר נוצץ", הוא אומר. "אגרוף זה ספורט קשוח, אתה בא לקבל מכות. המיקום הזה משרת את הרעיון הבסיסי העומד מאחורי הספורט הזה".
פתאום, מבין כל הגברים המתנשפים מרוב מאמץ, יוצאת לקראתי הגר שמואלפלד, 21. נמוכת קומה, עיניים כחולות, פנים בהירות וכמה נמשים, ושואלת אם אני רוצה לשתות משהו. ולא, היא לא נקלעה למקום בטעות. להפך. שמואלפלד חיה ונושמת את המועדון כבר שנים. כיום היא אחת מצוות המאמנים, ולבד מעבודתה כמדריכה היא מרבה להתחרות - ולנצח. היא אלופת ישראל באגרוף, אלופת ישראל בקרטה, ומדורגת רביעית באירופה באגרוף נשים במשקל בינוני.
אז מה, לעזאזל, יש לבחורה לחפש בתחום האגרוף? האמת שרציתי להתעלות מעל השאלות המגדריות והצפויות האלה, אבל בין שמדובר בהילארי סוונק כמגי פיצ'גרלד ב"מיליון דולר, בייבי" ובין שבהגר שמואלפלד מהרצליה, לאשה יחידה בעולם של גברים תחרותיים חייב להיות סיפור. והוא צריך להיפתח בשאלה הצפויה מכולן.
"זה התחיל מקרטה", היא עונה, "הייתי בת 13, והחלטתי, יחד עם חברה, ללמוד ספורט שקשור בהגנה עצמית. זאת הייתה תקופה שהיינו הולכות המון ברגל, גם ברחובות חשוכים, וזה נראה לנו פתרון טוב שיעניק לנו תחושת ביטחון. הצטרפנו לקבוצה קיימת. היא החזיקה מעמד שיעור וחצי, אני נשארתי".
- נהנית?
"ממש לא. בהתחלה היה לי נורא קשה, אבל כנראה רציתי להישאר במסגרת, והאימונים סיפקו לי את המסגרת הזאת. הפכתי את זה לעניין קדוש, לא פספסתי שיעור. הבום הגדול הגיע אחרי שנה, במחנה האימונים הראשון. מול מסת האנשים שהתאמנה יחד, הרגשתי אנרגיה אדירה והבנתי פתאום שהספורט הוא מקום של עוצמה וכוח בשבילי".
- מתי הבנת שאת מכורה?
"באליפות הראשונה שהשתתפתי בה, אליפות הארץ למתחילים. לא היו בנות שיתחרו איתי, אז התחריתי מול בנים, קיבלתי לא מעט פנסים בעין, והגעתי רק למקום השני, אבל מאז נכנס בי החיידק והפכתי להיות פריקית של הסיפור. היה העולם הרגיל, של המשפחה ובית הספר, והיה הקרטה".
שמואלפלד הייתה אז בת 14. כשהיא מספרת על התחרויות, על האגרופים והפנסים הכחולים, על המכות והדמעות, קשה להבין למה היא הייתה צריכה את זה. מה רע בחוג ג'ז או בתנועת נוער. אבל כשהיא מנסחת את הרגשות ואת
על השיטה
מה זה CMA?
שיטת האימון שבה מתאמנת ומאמנת הגר שמואלפלד נקראת CMA (ראשי תיבות של Combined Martial Arts). זאת אומנות לחימה המשלבת קרטה, אגרוף תאילנדי והגנה עצמית מתוך מחשבה שכל שיטה משלימה את האחרת. מדובר למעשה בהמצאה ישראלית שפיתח אלי אלימלך בשנת 1985 וייחודה העיקרי בכך שהיא מתאימה לכל אחד: נשים, גברים, נוער וילדים מגיל 6. "אין קו ממוצע שצריך להתאים אליו", מסבירה שמואלפלד. "התפקיד של המדריך ב-CMA הוא לעזור לכל חניך לממש את הפוטנציאל האישי שלו, בלי קשר לאחרים. וזה חשוב, כי זה מיד מוריד מאנשים את הלחץ, הם לא צריכים לעמוד ברף שנקבע מראש, וההתקדמות שלהם נמדדת ביחס לעצמם ולא ביחס לאחרים".
בגיל 15, לאחר שורה של ניצחונות מרהיבים, היא חוותה את ההפסד הראשון. "שנה וחצי לאחר מכן ניצחתי את מי שהפסדתי לראשונה מולה. עד היום אני חושבת שזה הקרב הכי חשוב שלי. הוא הוכיח לי בצורה הכי כואבת שמהפסד לומדים הכי הרבה".
בוקס לפנים
שמואלפלד זכתה בתואר אלופת הארץ בקרטה כשהייתה בת 17. כמה חודשים לאחר מכן בישר לה רענן טל, מאמנה האישי, שבתחום הקרטה אין לה יותר לאן להתקדם בארץ, כי לא נשאר לה מול מי להתחרות. הוא הציע לה לעבור לאגרוף. היא הסכימה. "היו לי הרבה התלבטויות", היא אומרת. "בקרטה הגעתי לטופ, וכאן התחלתי מאפס. בהתחלה חטפתי הרבה, אני זוכרת את עצמי חוזרת הביתה בוכה. הייתי מתוסכלת מאוד, אבל משהו גרם לי להמשיך. רענן כל הזמן אמר לי שהוא רואה את הפוטנציאל שלי, והפער הזה בין מה שאני יכולה להיות ובין מה שאני, לא הניח לי".
- מה ההבדל בין קרטה לאגרוף?
"בקרטה רואים את הנשמה של הלוחם בכל תנועה. זה מחייב המון כבוד, מודעות עצמית, שלווה, איפוק וקור רוח. אין פה כוחניות לשמה. האגרוף זה ספורט נטו. אין באגרוף העומק, הנשמה והאומנות שיש בקרטה. האגרוף שטחי יותר, אין בו מעבר למה שרואים. לכן גם האוכלוסיות שמתאמנות בכל שיטה שונות מאוד. לאגרוף מגיעים אלה שרוצים ללכת מכות, שאין להם סבלנות. הקרטה הוא לכל החיים".
- נשמע שהעדפתך ברורה.
"הקרטה זו האהבה שלי וכרגע האגרוף הוא רק בשביל המימוש העצמי. אפסיק להתחרות ברגע שארגיש שמיציתי את עצמי בתחום. ועד אז, כמה שזה קשה, אמשיך להתאגרף".
- כמה זה קשה?
"בקרטה המכות הן רק לגוף, ובאגרוף גם לפנים. ברגע שאתה מקבל בוקס בפנים, כל הסיפור משתנה. זה גם מנוגד לאופי שלי. ברגע שאת עולה לזירה, את חייבת להיות נטולת רגשות, נעולה על המטרה, ובלי רחמים. זה לא הולך לי בקלות, אני לא מצליחה להיות מנותקת לגמרי מהרגשות שלי. אם עומד מולי מישהו חלש יותר, אני מרחמת עליו".
- זה קשור לזה שאת אשה?
"לא. כבר פגשתי כמה בחורות שנכנסות לעניין עד הסוף. מצד שני, זה תחום שבו ההבדלים בין גברים לנשים בולטים מאוד, כי לא משנה כמה אני אהיה טובה, לגברים תמיד יהיה יותר כוח פיזי".
- תארי לי הכנות לקרב.
"בקרב את על אוטומט. מה שהתאמנת, זה מה שיהיה. בעצם, את נמצאת במצב בלתי אפשרי, גם ככה הלחץ עצום, אז עוד להיכנס לזירה ולקבל מכות? את פועלת לפי האינסטינקטים שלך. אם עכשיו אתן לך אגרוף בפרצוף, את באופן אינסטינקטיבי תעצמי עיניים ותגני על העיניים עם הידיים. מטרת האימון היא לבנות לעצמך אינסטינקט אחר, הפוך למה שטבעי. לא לעצום עיניים. האימונים הם למעשה חזרות אינסופיות על אותם דברים. הפיכת האינסטיקנט, אגב, מגיעה מהקרטה. אני מתאגרפת טובה כי הייתי קרטיסטית טובה".
- מה את עושה ביום התחרות?
"לפני התחרות צריך לעבור גם הכנה מנטלית. עושים הרבה תרגילים של דמיון מודרך: אני מדמיינת את עצמי מגיעה לאולם, מתחממת, עולה לזירה. אני משננת משפטים קבועים כמו 'ללכת קדימה', 'להיות חזקה' או 'לא להפסיק'. אני נורא אוהבת את הים, אז ביום התחרות עצמו אני הולכת לחוף ושם עושה את התרגילים האלה".
המשבר הגדול
על שק האגרוף שלה כתב טל באנגלית: "את הולכת להיות אלופת העולם". מול הכיתוב הזה היא מבלה הרבה שעות בכל אימון. במהלך הריאיון הוא ניגש לברר אם הכול בסדר וקורא לה "נסיכה". הוא לא ממשיך בעיסוקיו עד שהוא מציין באוזניי את דירוגה בעולם ואת תאריה בארץ. מאמן גאה, ובצדק. שמואלפלד מצדה, מחזירה לו אהבה. "רענן הוא כמו המשפחה שלי. הוא האבא והאמא שלי. הוא האח והאחות. ממנו קיבלתי את התמיכה שמעולם לא קיבלתי בבית", היא אומרת.
ואכן, עוד לפני ההתמודדות בזירה היא נאלצה, לדבריה, להתמודד גם במישורים אחרים. "שני ההורים שלי אמנים, הוא פסל והיא ציירת, והם חיים בספירות אחרות. אסטרונאוטים. בבית שגדלתי בו אף פעם לא היו ארוחות מסודרות, אף פעם לא שאלו לאן אני הולכת ומתי אני חוזרת. מגיל צעיר לקחתי על עצמי את האחריות לדאוג לשתי אחיותיי הצעירות. זו גם הסיבה שככה נשאבתי לקרטה ואחר כך לאגרוף. מהרגע שהתחלתי להתאמן זה נתן לי המון כוח גם מול ההתמודדות המשפחתית הבעייתית. האימונים העניקו לי תחושת ביטחון שלא הייתה לי בבית".
- הורייך הגיעו לראות אותך מתחרה?
"מדי פעם. זה היה מאוד קשה להם כי הלחימה מנוגדת לדעתם לכל עניין האמנות. אולי דווקא חוסר התמיכה שלהם גרם לי להתמיד, זה הגביר את תחושת האתגר".
כמה חודשים לפני הגיוס הידרדר המצב בבית עוד יותר והיא אף הפסיקה לדבר עם אביה. עם אמה ואחיותיה היא בקשר, אבל לא יומיומי. "ניצלתי את הגיוס כדי להתנתק. התחלתי להדריך במכון וזה איפשר לי לשכור דירה ולקנות אוטו. שירתתי בקריה והייתי מתעוררת בשש בבוקר. משבע עד ארבע הייתי בצבא, ומארבע עד עשר במכון. בכל הזמן הזה גם המשכתי להתאמן ולהתחרות. ההחלטה לעזוב את הבית הייתה קשה כי הרגשתי שאני נוטשת את האחיות שלי שהייתי כמו אמא בשבילן, אבל זו הייתה הדרך היחידה שלי להתקדם הלאה".
ההתנתקות מהבית ומהעיסוקים האינטנסיביים לאורך רוב שעות היממה לא הותירו לה זמן לחשוב. המשבר הנפשי הגיע זמן מה לפני השחרור. "היו לי לילות של בכי", היא משחזרת. "פתאום הבנתי שלא הייתה לי ילדות, שמעולם לא הייתה לי אפשרות להיות חלשה או להרגיש דברים באמת כמו שהם. אף פעם לא הודיתי שגם אני לפעמים צריכה עזרה. גם כשכאב לי הראש לא הייתי לוקחת אקמול. תמיד הייתי החזקה בשביל כולם מסביב, והנה, בבת אחת זה נגמר. הבנתי שזה שקר, וזה היה שוק. לא רציתי לקום מהמיטה. המשכתי להתאמן אבל זו הייתה טעות כי התחלתי לריב גם עם רענן. רק אז הסכמתי להתחיל טיפול פסיכולוגי".
- הניסיון שלך באומנויות לחימה עזר לך להתמודד עם המשבר?
"מאוד. פעם אמר לי מישהו שלהיות בדיכאון זו בחירה, אבל אני חושבת שהבחירה האמיתית היא אם לצאת ממנו או להישאר. צריך המון כוחות כדי לצאת מזה, ואת הכוחות האלה שאבתי מהניסיון שלי באימונים ובקרבות".
כל זה היה לפני כחצי שנה. זמן קצר אחרי שנעמדה שוב על הרגליים, החליטה שהיא נוסעת לטיול קצר בנפאל, לבד. הפסיכולוג וטל לא היו בעד, אבל היא החליטה שבכל זאת. באוגוסט האחרון היא נסעה לשלושה שבועות. "זה היה מדהים. שמונה שנים אני מתאמנת בלי הפסקה ואף פעם לא הייתי יכולה לענות לעצמי על השאלה אם זה באמת מה שאני רוצה לעשות בחיים. שם, בטבע המוחלט, הבנתי שהתשובה היא כן. הגעתי למדריך קרטה מקומי, וכשהוא שמע שיש לי חגורה שחורה הוא מיד נתן לי להעביר שיעור לילדים המקומיים. את רואה שם ילדים קטנים, רזים ונורא חזקים. הם קמים בשש בבוקר, ובכל יום לפני בית הספר עוברים אימון. הם חיים כמו לוחמים. הם לא מכירים מושגים כמו להפסיק או לוותר. מה שפה נורא קשה להעביר למתאמנים, שם מובן מאליו".
אופי של לוחמת
זה שנה שמואלפלד מאמנת חמש קבוצות במכון בשיטת ה-AMC (במסגרת), שתיים של מבוגרים ושלוש של ילדים. "בהתחלה הם התייחסו אלי בחשדנות. גם אשה, גם ילדה. אבל אחרי שראו אותי בקרב אחד, הם עושים לי כבוד", היא צוחקת.
- יש הבדל בין אימון מבוגר לאימון של ילד?
"המבוגרים באים בשביל הכיף. הם רוצים לעשות כושר ותוך כדי כך גם ללמוד משהו. הילדים זה העתיד. איתם יש לי ממש תחושת סיפוק. אצלם אני באמת מסוגלת לפתח את הידיעה שכל אחד יכול. אני הדוגמה הכי טובה לכך שהכוח הפיזי הוא עניין שולי, מה שחשוב הוא כוח הרצון וכמה חזק אתה מבפנים".
- מיותר לשאול אם ראית את "מיליון דולר, בייבי".
"לא הצלחתי לנשום כל הסרט. הזדהיתי עם הגיבורה לחלוטין, גם עם הסיפור האישי שלה. כשיצאתי מהסרט אמרתי לרענן שאני לא מוכנה להתאגרף יותר בחיים. אבל זה עבר לי כי אני יודעת שאני לא מחפשת קריירה בקרבות. לא מעניין אותי להיות הכי חזקה בעולם, אלא רק להיות הכי טובה ברמה שלי. העתיד שלי הוא בהדרכה. את האגרוף לקחתי כפרויקט. למרות שלא פעם אני חוזרת עם כאבי ראש מהבוקסים, כבר פיתחתי אופי של לוחמת שלא מוותרת גם אם יתהפך העולם, והאגרוף מאפשר לי לממש את מה שלמדתי במשך שנים. רק עכשיו, אחרי הרבה זמן, אני מתחילה להרגיש סיפוק".
- לא מפריע לך שאת תמיד הבחורה היחידה?
"הרבה שנים זה מאוד התאים לי. אני לא טיפוס שאוהב חבר'ה, אף פעם לא היה לי חשוב להיות הכי משתלבת. הקרטה הוא תחום פרטי ואינדיבידואלי מאוד, זה לא משנה אם יש מסביב בנים או בנות. באימונים אני מעדיפה להתאמן מול בנים, כי הם עובדים יותר קשה ורק מולם אני יכולה להשתפר ולהתקדם".
- מה עם קשרים רומנטיים? איך בני הזוג שלך מגיבים לעיסוק שלך?
למי שלא בא מהתחום עניין האגרוף לא מפריע. בהתחלה ישנה הסקרנות הטבעית שמסתיימת לאחר כמה שאלות, ואז מדובר בקשר זוגי כמו כל הקשרים. אבל כמה פעמים כבר קרה לי שבחורים שהתחילו איתי עזבו את הקשר אחרי שהם הבינו שהם במקום השני בסדר העדיפויות שלי. דווקא קשר רומנטי שהיה לי עם מאמן אגרוף הסתיים כי הוא רצה שאפסיק להתאגרף. הפריע לו הרעיון שאני עלולה לחטוף מכות בראש ופציעות בגוף. אני מקווה שהמצב הזה ישתנה בקרוב כי אני לא רוצה למנוע מעצמי חיים זוגיים.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
