שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    נולדה לכתוב
    "משוררים אמיתיים לא בחרו בשירה, הם נולדו לכתוב", מסבירה המשוררת הרומנייה אנה בלנדיאנה למה לא היתה לה בעצם ברירה, גם כשצ'אושסקו חשב אחרת. השבוע היא מבקרת בישראל במסגרת פסטיבל "אישה"

    ילדותה של המשוררת, הסופרת ומחברת המסות אוטיליה ולריה קומן, 64, עוצבה באווירת הטרור של שנות החמישים ברומניה הסובייטית. זיכרונות ילדותה שימרו את תמונת מזוודתו של אביה - כומר במסדר הכנסייה היוונית, שנרדף על ידי המשטר הקומוניסטי, נאסר ומצא את מותו בתאונה טרגית שמעולם לא התבררה - ניצבת על מפתן הדלת, כמו מחכה למאסר הפוליטי הבא. לאחר פרסום שירה הראשון תחת שם העט אנה בלנדיאנה, הוכרזה על-ידי הממשל הסובייטי כ"בתו של אויב העם", פרסום והפצת שיריה נאסר ובמשך מספר שנים נמנעה קבלתה ללימודים גבוהים. בגיל 21 נרשמה והתקבלה ללימודי פילולוגיה באוניברסיטת קלוז'. שנה מאוחר יותר, הוציאה לאור את ספר שיריה הראשון, "גוף ראשון רבים", שזכה להצלחה מיידית בזכות הטון השקט, הנקי והפשוט שאימצה בכתיבתה, שעסקה לא מעט במוות ובהישרדות, באהבה ובתשוקה.

     

    בשנות השמונים הורה הרודן, ניקולאי צ'אושסקו, על צנזור שיריה. איסור גורף לפרסום ולהפצת שירתה יצא מאוחר יותר בעקבות הביקורת הסמויה נגד הנשיא שהופיעה בשיר שראה אור בשבועון התרבות, "אמפיתיאטר", שודר ברדיו אירופה החופשית ועורר, למגינת ליבו של נשיא רומניה, את תשומת ליבן של מדינות המערב.

     

    "... עלים, מילים, דמעות/ קופסות שימורים, חתולים/ חשמליות מעת לעת, תורים לקמח/ חדקוניות, בקבוקים ריקים, נאומים/ תמונות מוארכות בטלוויזיה/ חיפושיות קולוראדו, דגלים,/ תחנות דלק, גביע אירופה/ משאיות עם מיכלי גז, פנים מוכרות/ תפוחי-עץ פסולי-יצוא/ עיתונים, ככרות לחם/ שמן מעורב,/ קבלות פנים בנמל תעופה/ צ'יקו קולה, בלונים/ נקניק בוקרשט, יוגורט דיאטטי,/ צועניות עם סיגריות קנט, ביצי קרודיה/ שמועות/ הסדרה של סוף השבוע, תחליפי קפה/ מאבק אומות העולם למען השלום, מקהלות/ נתוני תפוקה בהקטרים,/ גרוויטל, ההמון בשדרות קליה ויקטוריה/ ההמנון של רומניה, נעלי אדידס/ מרקחת פירות בולגרית, בדיחות, דגי ים/ הכל".

     

    רשימת המלל הטריוויאלית לכאורה בשיר, הובילה להפסקת הפצת העיתון "אמפיתיאטר" שעות ספורות לאחר שהונח על מדפי הקיוסקים. החפצים, דברי המזון, המראות והקולות שמנציח השיר, מקטלגים את הכיעור, האומללות והייאוש ומציירים תמונה שאת חלקיה החסרים השלימו בנקל אזרחי רומניה.

     

    "אני לא מגדירה את הכתיבה שלי כפוליטית", אומרת בלנדיאנה,
    שתתארח מחר (ה') בפסטיבל "אשה" בחולון בערב שיעסוק בשורשי ההשראה בשירת נשים. "אני סופרת ומחויבותו של הסופר היתה מאז ומעולם לכתיבת האמת כפי שהוא רואה אותה. העובדה שהפכתי במהלך עשר השנים האחרונות לשלטונו של צ'אושסקו לסמל או לנושאת דגל כזה או אחר, קשורה לדיקטטורה ולייאושם של הקוראים. מעולם לא כתבתי פוליטיקה או כתיבה דקלרטיבית, מעולם לא השלתי את עור המשורר שלי. הקוראים תרגמו את השירה שלי לאומץ, למרות שהיא עוסקת בחיים הנורמליים. רק במצבים א-נורמליים, אמירות והתנהגויות נורמליות נתפשות כפוליטיות או אמיצות. משורר שכותב על חופש נחשב אמיץ רק אם הוא חי בחברה שאינה חופשית. בתקופה ההיא כתיבת שירי אהבה לבעלך נחשבה אמיצה, כיוון שהמומלץ היה להתעסק בכתיבת שירי הלל לצ'אושסקו ולאשתו".

     

    המשורר והחופש

     

    אחרי 15 שנות שלטון האימים של צ'אושסקו, הופל הרודן מכיסאו בהפיכה אזרחית, הואשם בפשעים נגד העם הרומני והוצא להורג במשפט צבאי. מעמדם של האינטלקטואלים, הוגי הדעות והאמנים, שנרדפו במשך שנים ארוכות, התערער באופן פרדוקסלי. "המעבר מתקופת הדיקטטורה לתקופה של חופש מוחלט היה קשה", אומרת בלנדיאנה, "אחרי שנים בהן נלחמנו נגד הצנזורה על פרסום כל מילה, חרוז ועמוד, במציאות החדשה גילינו שלאף אחד כבר לא אכפת מכל זה. חופש הביטוי צמצם את חשיבותה של המילה. בעבר היה לשירה מקום של כבוד, כי היא החליפה חסרים וחסכים. השירה היתה תחליף לדת, לפילוסופיה, להיסטוריה ולמציאות. במציאות נורמלית שבה מתקיים חופש ביטוי מוחלט, אנשים מאמינים הולכים לכנסייה, כל מי שרוצה פותח ספר היסטוריה וגם הפילוסופיה משמשת מקלט. ערכם של דברים נמדד במחיר שאתה משלם עבורם, ומכאן הלכה ופחתה מרכזיותה של השירה".

     

    הנרדפות היתה, ללא ספק, אלמנט מזין עבור יצירתה של בלנדיאנה: "האיסור עורר את התשוקה להתקיים בתוכו", היא אומרת, "בעוד שהחופש עורר אדישות ופורר את הסולידריות החברתית". המשוררת, שזכתה לתמיכה והערצה המונית בשעה ששירתה הופצה בחשאי מפה לאוזן, נדרשה להסתגל לעידן החדש. "הורגלתי לקהל קוראים שהעניק לי את אהבתו. כתביי נאסרו לפרסום ולהפצה, אבל למרות הסכנה מצאתי לא פעם פרחים על מפתן דלתי", היא נזכרת, "אחרי 1989 כל זה נעלם, אנשים היו עסוקים בלהבין את משמעות החיים החדשים. החופש היה מסובך בהרבה מהיעדר החופש. במשך שנים חלמנו להיות חופשיים, וכשזה קרה - הרגשנו אבודים. לאנשים לא היה זמן לקרוא שירה. הרגשתי בודדה".

     

    "אל כס המשפט הגדול הובאתי,/ עם תום שליחותי עלי אדמות./ בדין זוכיתי/ ובזכות גדולה זכיתי/ לבחור - בי./ אך לא גבר, לא אשה/ ואף לא בעל חיים אחר - לא הסכמתי להיות./ לא עוף, לא צמח./ לשמוע את השניות הזולגות/ מן הזכות הגדולה לבחור./ לשמוע אותן נוטפות על האבן:/ לא, לא, לא, לא./ לשווא אל כס המשפט הגדול הובאתי./ לשווא זוכיתי".

     

    אחרי המהפכה היתה בלנדיאנה מועמדת לתפקיד בממשלה הזמנית מטעם "חזית הגאולה הלאומית", אך ויתרה במהרה על הכבוד כשהבינה שמדובר במניפולציה פוליטית של הפלגים הניאו-קומוניסטים. "הם רצו להציג אותי בחלון הראווה שלהם, אבל לא היתה לי כל כוונה לשמש מסך ערפל. התפטרתי תוך זמן קצר".

     

    כמעט בניגוד לרצונה, מצאה את עצמה לוקחת חלק פעיל בחיים הציבוריים. "לא יכולתי לומר: סלחו לי, אני עסוקה בכתיבת שירים. זו היתה תקופה מבולבלת, אנשים חיפשו תשובות מדמויות מוכרות והרגשתי מחוייבת". היא הקימה את "הברית האזרחית", ארגון שעסק בביקורת פוליטית, ומאוחר יותר ייסדה בשיתוף עם המועצה האירופית, מוזיאון לקורבנות הקומוניזם בבית כלא ששימש בעבר כבית מאסר לעצירים פוליטיים. "זה חלקי בשיקום ובבנייה מחודשת של הזיכרון שנמחק בתקופת הדיקטטורה באמצעות שטיפת מוח רבת שנים", היא אומרת ומדגישה, "שימור הזיכרון לא נעשה על מנת להחיות את העבר, אלא בכדי להגן על העתיד. מחיקת הזיכרון היא פשע שנעשה על-ידי כל המשטרים הטוטליטאריים שרצו ליצור אדם חדש".

     

    על ספסל הנאשמים במחיקת הזיכרון מושיבה בלנדיאנה לצדו של צ'אושסקו גם רבים מבני עמה. "ברור שצ'אושסקו אחראי לסבל רב שנים של העם הרומני, אבל לצד אלה שאשמים במה שעשו יש אחרים שאשמים במה שלא עשו. במובן זה, הרוב הגדול של העם הרומני אשם. אי היכולת להתנגד ולהתקומם היתה במידה רבה שיתוף פעולה עם הממשל. אני מאמינה באחריות אישית כלפי ההיסטוריה. אני מאמינה שבכל רגע נתון, אדם צריך להסתכל על המציאות ולהחליט בעצמו כיצד לפעול. אסור לנו להשאיר את ההחלטה בידי השלטונות". גם מקומה של האינטליגנציה אינו נפקד מרשימת האשמים. "האינטליגנציה אחראית על פקיחת העיניים ומכאן היא תמיד אשמה יותר מאחרים. מי שמבין יותר, אחראי יותר".

     

    השירה היא היופי

     

    שנים אחרי נפילת החומה וסיומה של המלחמה הקרה, שהביאה בצורה כזו או אחרת למותם של האידיאלים המוחלטים ולתחילתו של העידן הפוסט-מודרני, בלנדיאנה עדיין מאמינה שיש ערכים אוטופיים ששווה לשמר. "לפני כמה שנים הוקמה אקדמיה כלל עולמית לשירה תחת ארגון אונסק"ו", היא מספרת, "עשרות משוררים הוזמנו לכנס בוורונה וחתמו על אמנה שמאוד הרשימה אותי. נכתב שם שמטרת ייסודה של האקדמיה להחזיר את השירה למרכז העולם. זה מצא חן בעיני, לא מפני שאני חושבת שהשירה תהיה אי פעם במרכז העולם, אלא מפני שזה אידיאל ששווה לשאוף אליו. בעידן הפוסט מודרני, חשיבותם של המשוררים הוא בעצם קיומם. השירה היא היופי. ברגע שנבין שיופי וטוב הם אחד, תהיה תקווה לאנושות".

     

    מדוע בעצם התחלת לכתוב?

     

    "לא יכולתי לעשות אחרת. התירוץ היחיד לכתיבת שירה הוא כורח. אתה לא מחליט להיות משורר ואם אתה חושב שכוח
    הבחירה בידיך, ככל הנראה שאתה לא משורר. משוררים אמיתיים לא בחרו בשירה, הם נולדו לכתוב. אני זוכרת היטב את השיר הראשון שכתבתי. הייתי ילדה כשקיבלתי מאבי את ספר השירים הראשון ואני זוכרת שזה נראה לי מאוד מוזר. בספרים שאבי קרא, הדפים היו מלאים במילים. בספר הזה היו מפוזרות שורות קצרות עם מעט מאוד מילים בכל דף. שאלתי את אבי למה יש פה כל-כך מעט מילים והוא ענה שכזו היא השירה. מזה הסקתי שהשירה מקמצת במילים. כשעליתי לכיתה ב', אחרי החופש הגדול, המורה ביקשה מאתנו לכתוב מחוויות החופשה. היא אמרה שמי שיסיים לכתוב, יוכל לצאת להפסקה. החלטתי לכתוב שיר, שהרי בשיר יש מעט מילים וכך אוכל לצאת מהר יותר להפסקה. זה היה השיר הראשון שכתבתי ואני הייתי הראשונה שיצאה לחצר".

     

    את כותבת שירה, מסות ופרוזה. מה מעניק לך אושר גדול יותר?

     

    "כשקראתי לראשונה את 'נפשות מתות' של גוגול, הופתעתי לגלות שתחת כותרת הספר שנחשב לפרוזה, נכתבה המילה פואמה. לא הבנתי מדוע גוגול קרא לרומן הזה פואמה. התחלתי לכתוב פרוזה ברגע שהבנתי למה הוא התכוון. שירה אינה בהכרח כתיבת מילים שחורזות ומסודרות בבתים. שירה היא ניסיון להסביר את הבלתי ניתן להסבר. אני כותבת שירה ופרוזה מתוך ניסיון לומר את הדברים שאינם יכולים להיאמר, לבטא את התעלומה שהיא המהות של הפואטיקה".

     

    זה קצת כמו להלחם בטחנות רוח. זה לא מייאש?

     

    "לא. אם לחזור לרגע לנושא הדת, אני חושבת שהשירה והדת קרובות מאוד בדיוק בעצם זה ששתיהן מנסות לגעת בבלתי אפשרי".

     

    שירה אינה מכירה בגבולות פיזיים. למרות שרומניה היתה סגורה ומסוגרת במשך שנים ארוכות, האם יש כותבים זרים שהשפיעו עליך ועיצבו אותך?

     

    "רילקה. קראתי את כתביו בצרפתית, באנגלית וברומנית ומצאתי בהם עומק. מהרגע הראשון חשתי קרבה אליו. גם אמלי דיקנסון היתה נוכחת בחיי. אין דבר שמחבר בין הכתיבה של רילקה ודיקנסון ובכל זאת, אני קרובה לשניהם. זה מעניין איך שאמנות שלכאורה תחומה בגבולות השפה, מצליחה לעבור גם את המחסום הזה. בין השוררים הרומניים יהיה זה לוצ'יאן בלאגה".

     

    זה לא הביקור הראשון שלך בישראל.

     

    "ביקרתי בישראל בשנת 1982 עם בעלי. זכיתי בפרס ספרותי, והחלטנו להשתמש בכספי הפרס לחופשה באזור הים התיכון. בעקבות הטיול הזה בעלי כתב את הספר 'החיפוש אחר הים הפנימי'. השם כמובן הוא כינוי לים התיכון, שבלטינית משמעו הים שבין היבשות. הכוונה המטפורית מתייחסת לנפש. עשינו סיור במזרח התיכון האוריינטלי - טורקיה, יוון, מצריים וישראל. היינו מאוד בעניין ומאוד צעירים וזה היה נפלא. הזיכרון הכי חזק שלי מהמסע היה מעבר הגבול בין מצרים לישראל. אחרי שעות של נסיעה במדבר, איך שעברנו את קו הגבול הנוף השתנה והפך פורח. חשבתי שזה מוזר שהגבול הוא לא רק בפוליטיקה אלא גם בטבע".

     

    זו תקופה אחרת והרבה השתנה מאז. היו חששות לקראת הביקור בישראל?

     

    "אני מבינה שיש כאלה שפוחדים, אבל אני לא חושבת בצורה שכזו. הנסיעה הזו היא הרפתקה, ישראל מרתקת אותי ואני מאד מסוקרנת להיפגש עם קולגות שעלו מרומניה לישראל. אני משוכנעת שאפגוש חברים שלא ראיתי שנים. מצפים לי ימים של התרגשות".

     

    כשאת מסתכלת לאחור על חייך את חושבת שהיית אמיצה?

     

    "זו שאלה טובה. לא. הייתי אמיצה בעיני אחרים. היה לי קשה בהרבה להיות כנועה מאשר להיות מה שאחרים קראו לו אומץ".

     

     

    • תרגום השירים מרומנית: ד"ר חיים נגיד

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים