גברים לבנים דווקא יכולים

בואו נבדה לנו לרגע את הסצינה הבאה, שיכולה להיות לקוחה מסרט התבגרות הוליוודי, או אולי דווקא מאחת מתוכניות הריאלטי ברשתות הטלוויזיה האמריקנית: אדם מוריסון וג'יי.ג'יי. רדיק נפגשים בכיתת דיון באחד מקמפוסי ארה"ב לשיח בנושא דת ואמונה. רדיק, העומד לסיים השנה את לימודיו באוניברסיטת דיוק הנחשבת' היה בוודאי מגייס לטובתו את כתבי הקודש, כולל את המובאות המעטרות את גופו.

"הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ, אַל-תַּעֲרֹץ וְאַל-תֵּחָת: כִּי עִמְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ", כתוב ביהושע א', פסוק ט' (אחד משני מראי המקום התנ"כיים המקועקעים על חזהו) והוא רואה בו מוטו לחיים על מגרש הכדורסל ומחוצה לו. כך השתקם הילד הרע וחזר להיות כוכב על בליגת המכללות האמריקנית, מה שלא ממש ירגש את מוריסון הצעיר, כוכב אוניברסיטת גונזאגה, שנאלץ לסמוך רק על עצמו ויפטיר בוודאי בתגובה: "הדת היא אופיום להמונים".

רדיק קצוץ הפוני הוא נוצרי מאמין. מוריסון, עם השיער הארוך והשפם הדליל, מגבה את מראה הצ'ה גווארה שלו בהצהרות רדיקליות שבעבר אולי היו מביאות למעצרו. אבל ספק אם השניים ייפגשו אי פעם לעימות דמיוני שכזה בכיתת דיון. סביר יותר להניח כי המפגש ביניהם יתקיים במהלך טורניר ה-NCAA - בקרב על אליפות המכללות בארצות הברית.

מוריסון. על-אדם בשר ודם (איי.פי)

אם נכנס את הפרשנים והעיתונאים האמריקנים שמסקרים את הליגה לכיתת דיון בשאלה מי מבין השניים הוא השחקן הטוב ביותר בנמצא, ספק אם ניתן יהיה להגיע להסכמה. אפילו ראשי ההתאחדות האמריקנית לא הצליחו לעשות זאת והזמינו את השניים - שני שחקני קולג' - לסגל נבחרת ארצות הברית לצד שאקיל או'ניל, קובי בראיינט, לברון ג'יימס ושאר כוכבי ה-NBA.

בכל מקרה, על דבר אחד קשה להתווכח, אם כי בלתי אפשרי כלל להזכיר בנוף הפוליטיקלי קורקט האמריקני: רדיק ומוריסון, שני כוכבים חיוורים, הדליקו מחדש את הלילה האפל שנפל על כדורסל המכללות בשנים האחרונות והחזירו את הכבוד והגאווה לכדורסלנים בהירי העור. אלו נאלצו לשמור על פרופיל נמוך בהשפעת הסרט "גברים לבנים אינם יכולים" ואולי אף לפני כן.

רדיק מדיוק שבדורהאם צפון קרולינה ומוריסון מגונזאגה הזעירה שבספוקיין וושינגטון עושים זאת בגדול בדרך למקצוענים עם עבודה קשה וכדורסל חכם ויסודי. זאת בניגוד להרבה מחבריהם האתלטים האפרו-אמריקנים שמצמחים קריירה מפקעות השרירים שלהם ולא תמיד בהתאם ליכולתם על המגרש. זה אולי לא יספיק למוריסון או רדיק להיבחר במקומות הראשונים בדראפט על ידי קבוצות ה-NBA חובבות הפוטנציאל הפיזיולוגי, אבל זה יכול להספיק לתואר אליפות. 

אם לא די בכך שהשניים מובילים את טבלת הסקוררים במכללות, הם גם מוליכים את קבוצותיהם לעונות חלומיות שבהמשך - עם סיום פרק המארצ'-מאדנס שהתחיל השבוע - יכולות להניב תואר. אולי אחד על חשבון השני. בינתיים, בכל הנוגע למירוץ על מלך הסלים - מוריסון ניצח אבל לא בגדול עם ממוצע מרשים של 28.4 נקודות למשחק - קצת יותר מרדיק שקלע העונה 27.4 למשחק. בכל הנוגע לתשומת לבה של התקשורת, רדיק הוא המנצח הגדול. בעיקר בגלל אישיותו השנויה במחלוקת וההילה של הבלו-דבילס מדיוק במדיה. ולמרות זאת, הסיפור האישי של מוריסון יחודי וראוי להערכה גדולה יותר.

מוריסון בן ה-21, הסמול-פורוורד של גונזאגה והכוכב הגדול ביותר שלה מאז סיים ג'ון סטוקטון את לימודיו ב-1984, אובחן בגיל 13 כחולה בסוכרת נעורים. נער נורמלי היה בוודאי מוותר בלית ברירה על הקריירה הספורטיבית ומתרכז בשמירה על גופו. אבל לא מוריסון. מי שהתחיל כנער המגבות של ה'זאגס', הגשים את חלומו לשחק במדיהם. זה עולה לו בלא מעט הקרבה ופרוצדורות מייגעות. כדי למנוע בעיות קשות בתפקודו תחת המאמץ הנדרש ממנו על המגרש, נדרש מוריסון לזלול ארוחה דשנה של סטייק ותפוחי אדמה כשעתיים לפני כל משחק. למרות הבטן המלאה, למוריסון אין ברירה והוא גם חייב לעבור ניטור מתמיד של רמות הסוכר בדמו לאורך המשחקים ומקבל כחמש זריקות אינסולין במהלך פסקי הזמן.

למרות כל הקשיים, מוריסון מתגבר ועושה זאת באופן מרשים. הוא עושה זאת לא פעם מתוך חיקוי של אליל נעוריו לארי בירד, אותו הוא בהחלט מזכיר ולא רק בגלל השפם. ביחד עם האינסולין, בעורקיו של השחקן זורם קרח. מוריסון הכריע כל כך הרבה משחקים, וזאת למרות שברור לכל למי יילך הכדור בשניות הסיום. מסתבר שהוא פשוט בלתי עציר. עם קליעה טובה מכל טווח, פיקחות עירנית ושליטה מרשימה בכדור (עבור שחקן בגובה 2.03 מטרים) הוא מצליח לקלוע בצרורות ולעשות זאת גם על פניהם של השומרים הקשוחים והפיזיים ביותר במכללות.

גם את רדיק קשה מאוד לשמור, אולם בניגוד למוריסון מדובר בשחקן שתלוי הרבה יותר בחבריו לקבוצה וכאלו יש רבים ואיכותיים כמו שלדן וויליאמס וג'וש מקרוברטס. הגארד בן ה-22 (1.93 מ') הוא אחד הקלעים הטהורים המדויקים ביותר שגדלו בארצות הברית, בוודאי בשנים האחרונות הכל כך לא מוצלחות של הכדורסל האמריקני שמשווע לצלפים (כפי שנחשף בטורנירים הבינלאומיים האחרונים). הוא עושה זאת באמצעות תנועה בלתי פוסקת מאחורי החסימות ויד מדהימה מטווחים בלתי נתפסים.

רדיק. הקלע המדויק ביותר בארצות הברית כיום (איי.פי) 

למרות שג'ונתן קליי (הלוא הוא ג'יי.ג'יי.) אינו נחשב לדמות חיובית במיוחד - בגלל שחצנותו המוחצנת, השנה שבר אינספור שיאים של איזור ה-ACC האיכותי, תוך שהוא מנפץ אף את שיאו של דיק המריק מלפני 51 שנים לצבירת נקודות. כמו כן, כרגע הוא מחזיק באחוז הקליעה הטוב ביותר מקו העונשין בכל הזמנים  - 92.2 אחוזים בארבע שנותיו בדיוק. כנוצרי אדוק הוא אף מגייס לטובתו את ספר הספרים של ריבונו של עולם לצד ספר התרגילים של מאמנו הנערץ, מייק ששבסקי. הוא מאמין בשניהם ובעיקר בעצמו. עם ביטחון עצמי שנראה מופרז לעיתים, אין זריקה ממנה הוא חושש.

ומוריסון...גם הוא אינו מפחד מזריקות ואת הספרים הוא משאיר ללימודי הפילוסופיה. המניפסט הקומוניסטי של קארל מארקס ועוד כתבים אסורים שכאלה, פרי עטם של אבות הקומוניזם אותם הוא מעריץ. קצת מצחיק בהתחשב בכך שהחל מהשנה הבאה יתחיל להרוויח מיליוני דולר כשחקן NBA בכיר, בינתיים הוא מרשה לעצמו להישאר נון-קונפורמיסט ("אמרו לי שהקולג' הוא ההזדמנות האחרונה שניתנת לך לערער על סמכות") ואפילו להימנע מאותו פוליטיקלי קורקט אמריקני - כסוציאליסט צעיר על ספסל הלימודים, כסקורר לבן עור מדהים על המגרש.