כל מה שרציתם לדעת על הצחוק

בשיעור ציור סיפרה אחת התלמידות כי ציירה פָּרָה אוכלת עֵשֶׂב. כשהמורה שאלה אותה היכן העֵשֶׂב בציור, ענתה התלמידה שהפָּרָה אכלה אותו. "אבל, היכן הפָּרָה?", שאלה אותה המורה. "הפָּרָה הלכה, כי אכלה הכל", ענתה התלמידה.

אוהבים לשמוע בְּדִיחוֹת? לספר אותן? מה בדיוק מצחיק אתכם? האם סיפור טוב, בדיחה מְתוחְכֶּמֶת, קָרִיקָטוּרוֹת מְבַדְּרוֹת, ציורי קוֹמִיקְס מצחיקים או תַּעֲלוּל שׁוֹבָב? אני, למשל, תמיד פורצת בִּצְחוֹק כשאני נזכרת בַּגַּנֶּנֶת שלי, שקפצה על השולחן כְּשֶׁבְּאַחַד הַיָּמִים נכנס לגן עַכְבָּר קטן.

בעצם, כל אחד צוחק מדברים אחרים. אבל, המשותף לכולם הוא שכל בני האדם, ללא הֶבְדֵּלי גיל, דת, גֶּזַע ומין, אוהבים לצחוק. על כך אין ויכוח!

אדון הומור וגברת צחוק

הוּמוֹר וּצְחוֹק הם חלק בלתי נפרד מחיינו, ודי קשה לדמיין כיצד היו נראים החיים שלנו בלי קצת צחוקים ובְּדִיחוֹת. בטח כולם היו נרדמים מרוב שִׁעְמוּם. אבל, האם שאלתם פעם את עַצְמְכֶם מהו בדיוק הוּמוֹר? ובכן, מתברר כי השאלה הזו הֶעֱסִיקָה פִילוֹסוֹפִים וְאַנְשֵׁי רוּחַ בכל התקופות. רבים ניסו להגדיר את ההוּמוֹר, אך מעולם לא הגיעו למסקנה אחת, אלא להגדרות רבות. למה? מכיוון שדבר המצחיק את הָאֶחָד עשוי להיראות כְּחוסֶר נִימוּס עֲבוּר הָאַחֵר. הדבר תלוי גם בתקופה בה סיפרו את הבדיחה המסוימת. אם, למשל, הייתם מספרים לָאָדָם הַקַּדְמוֹן בדיחה על אחת מִתּוכְנִיּוֹת הַטֶּלֶוִיזְיָה האהובות עליכם, הוא לא היה מבין כלום – הרי הַטֶּלֶוִיזְיָה לא היתה קיימת בִּתְקוּפָתוֹ.

מַדְּעָנִים, שחקרו את הנושא, קבעו כי הצחוק הוא סוג של רֶפְלֶקְס (תגובה לא רְצוֹנִית עַל גֵּירוּי) שֶׁטָּמוּן בכל אחד ואחד מאיתנו. ידוע גם שתינוקות בְּרַחֲבֵי הָעוֹלָם מחייכים בערך באותו גיל ובאותה צורה. גם תינוקות שנולדו עיוורים ולא ראו חיוך מעולם ותינוקות חֵירְשִׁים שלא שמעו צחוק מעולם - מחייכים וצוחקים. תּוֹדוּ שהרבה יותר נעים לִשְׁהוֹת בְּחֶבְרָתוֹ של אדם חַיְכָן שמספר בְּדִיחוֹת בלי סוף, מאשר בְּחֶבְרָתוֹ של אדם שֶׁפַּרְצוּפוֹ חָמוּץ באופן קבוע, נכון?

צחוק להמונים

מאז ומתמיד אהבו בני האדם לצחוק. בָּעֵת הָעַתִּיקָה היה לצחוק תפקיד חשוב בהחלט. בְּיָוָן הָעַתִּיקָה, למשל, אהבו לצפות בעיקר בְּקוֹמֶדְיוֹת שהציגו את פני החברה בצורה מְגוחֶכֶת. הקהל צחק מהבְּדִיחוֹת, אבל לא תמיד הבין כי הוא בעצם צוחק על עצמו. גם הַמְּלָכִים החשובים והרציניים ביותר תמיד שמרו מקום של כבוד לְלֵיצַן הֶחָצֵר המצחיק, שבניגוד לאחרים היה רשאי לצחוק על כל נושא שבעולם ואפילו על המלך עצמו. אולם, המלך לא היה היחיד שאהב לצפות בתעלוליו של הליצן השובב, גם הַהֲמוֹנִים דרשו לבלות את זמנם הפנוי בצחוק והנאה, וכך נולד לו הַקִּרְקָס הָרִאשׁוֹן.

בקרקסים, שנדדו בכל העולם, השתתפו לֵיצָנִים שביצעו תַּעֲלוּלִים שונים להֲנָאָתָם של הצופים. לוּלְיינִים שהלכו בִּמְיומָּנוּת על הַחֶבֶל, אמָּנֵי גַ'אגְלִינְג שהעיפו לשמיים כדורים צבעוניים, אָמָּנִים שעסקו בְּלַהֲטוּטֵי אֵשׁ וכמובן – בַּעֲלֵי חַיִּים מְאולָּפִים שביצעו בְּדַייקָנוּת תרגילים שונים.

אבל, בני האדם הרי לא צוחקים רק כשיש להם מצב רוח טוב. לפעמים הבְּדִיחוֹת נֶאֱמָרוֹת דווקא בשעת עַצְבוּת.

הוּמוֹר שחור-לבן

נכון שלימדו אתכם שיש נושאים עליהם ממש לא נעים לצחוק? אז, תשכחו מזה. יש חוקרים שטוענים כי דווקא הבְּדִיחוֹת, שנראות לְמִתְבּוֹנֵן מִבַּחוּץ כבְּדִיחוֹת נוראיות ולא נִימוּסִיּוּת, עוזרות לנו להתגבר על מצבים בהם אנו חשים לַחַץ, פַּחַד וּמְצוּקָה. בְּדִיחוֹת על מְכַשֵּׁפוֹת שמתחבאות מתחת לשמיכה או על זריקת החיסון הַקְּרֵבָה וּבָאָה דווקא עשויות לעזור לכם להתמודד עם הפחד מִפְּנֵי הַלֹּא נוֹדַע. וזה אולי יֵרָאֶה קצת מוזר, אבל ממחקרים שנעשו על תְּקוּפַת הַשּׁוֹאָה, עולה כי גם בתקופה הקשה הזו היו לַיְּהוּדִים בְּמַחֲנוֹת הָרִיכּוּז המון בְּדִיחוֹת. השימוש בהוּמוֹר אומנם לא הִפְחִית את גודל הכאב, אך הוא בהחלט עזר לאנשים להתמודד בצורה טובה יותר עם הַחֲוויוֹת הַנּוֹרָאִיּוֹת שחוו. סוג זה של הוּמוֹר, שבו צוחקים על דבר שלמעשה אינו אמור להיות מצחיק, נקרא "הוּמוֹר שָׁחור".

בכתבה הבאה: על הצחוק והבריאות, וגם - אימון צחוק.