דרושים אויבים

אם אין שמחה כמו שמחה לאיד, אז היום שבו רני חזר לארץ עם הזנב בין הרגליים היה בית השואבה הפרטי שלי. ואם כבר התחלנו עם פתגמים, אז באותו יום הבנתי גם למה אומרים לך לא לשמוח בנפול אויבך: כי יותר כיף בנפול אחד מהחבר'ה.

רני, שלא באמת קוראים לו ככה, היה מבחינתי במשך שנים הנציג הכי מובהק של "החבר'ה". כלומר, מעולם לא היינו חברים באחד על אחד, אבל הייתם צריכים לראות אותנו באחד על הרבה. למעשה זה עבד כל כך טוב בפורמט הזה, שכשהוא הציע לי לשכור דירה איתו ועם חבר'הנו המשותף ו', אמרתי כן באותה קלילות ש"נץ המילניום" חוצה את מסלול קסל (נו, 12 פארסקים. בעצם עזבו, אתם פשוט תיאלצו לחיות עם הפדיחה של בורות ב"מלחמת הכוכבים"). כשרני, ו' ואני נאספנו תחת קורה אחת - למי היה כסף לגג, סתם קורה - היינו בני 20 וקצת, עם יותר מחמש שנים של ותק כחבר'ה. עקרונית זה אמור להספיק כדי שתדע בדיוק עם מי יש לך עסק; זה רק מעשית שאחרי משהו כמו שלושה חודשי שותפות משולשת, התברר שרני הוא חרא של בנאדם.

צה"ל תותח תותחים חיילים קיבוץ נחל עוז הכנות גשם ראשון (צילום: איי פי)

הפרטים, למען האמת, לא ממש חשובים. מספיק לציין שהוא השתמש בתיק העבודות שלי כבשלו, בניסיון (וגם בהצלחה) להתקבל ללימודים גבוהים בארה"ב. זה התחיל כשהוא קיבל את רשותי לאמץ עבודה אחת ולשלוח אותה לאוניברסיטה אחת; זה נגמר כשהוא שלח על דעת עצמו כמעט את כל ההיסטוריה המקצועית שלי, כמעט לכל מוסד אקדמי רלוונטי בין לוס אנג'לס לניו יורק. לא, רגע: בעצם זה נגמר בשיעור הכי חשוב, וכנראה שגם האחרון שלי, לגבי המוסד הזה שנקרא החבר'ה.

שיר הרוע

הסיפור על רני נגמר בשני סופים טובים. מצד אחד העבודות שלי הכניסו אותו לאחת מהאוניברסיטאות הטובות בעולם, מה שמבחינתי לא ממש הזיק לאגו; מצד שני הוא היה מספיק אפס כדי לעוף משם אחרי שנה ולחזור מושפל לישראל, מה שכאמור עזר לאיד. אבל כמו בכל משל טוב, גם במקרה הזה היה אפשר בדיעבד ללמוד את הלקח כבר מהפרולוג.

אם רני ביקש בלי למצמץ או לגמגם שאתן לו להתגלח על הפורטפוליו שלי, זה רק כי הייתי אחד מהחבר'ה - ואם נתתי את ההסכמה הראשונית ההיא, זה בדיוק מאותה סיבה. אבל אם בשאלה החוצפנית שלו ובתשובה הנאיבית שלי עוד היה אפשר לראות מין סממנים עקומים של קרבה, הרי שבהחלטה שלי לא לחשוף אותו קבל עם וקמפוס כבר אי אפשר לראות כלום חוץ מאשר את האמת - והאמת, רבותי, היא שעם חבר'ה לא צריך אויבים.

שיהיה ברור, רני הוא בפירוש הדוגמה הקיצונית ביותר שאני יכול לחשוב עליה; החטאים של רוב החבר'ה הישנים שלי היו הרבה יותר צנועים. אחד זיין אחת של אחד אחר, אחד לקח כסף ולא החזיר, כאלה. עכשיו תהיו כנים, תודו שגם בקופה שלכם מסתובבים שרצים כאלה, ותשאלו את עצמכם כמה פעמים הבלגתם על דברים שברגיל היו מריצים אתכם לפוצץ ברכיים - רק כי "זה בסדר, הוא מהחבר'ה".

כמובן שזה אף פעם לא מתחיל ככה. חבר'ה, כל חבר'ה, תמיד יכולים להצביע לפחות על נקודה אחת בעבר המשותף ולהגיד הנה, בכיתה י"א (או בצמ"פ, או באוסטרליה) היינו מוכנים למות אחד בשביל השני. אבל כמובן שזה לא נשאר ככה, כי חבר'ה - בדיוק כמו כל התאגדות אנושית אחרת - זה משהו שתמיד מתחיל כדי למלא איזה צורך. לפעמים זה עניין של השגת מעמד חברתי, מה שנכון לגבי רוב "החבר'ה מהתיכון" שאתם מכירים; לפעמים מדובר בהישרדות נפשית או פיזית, מה שמאפיין חברותות מהצבא. אבל לא משנה כמה ההתחלה היתה משמעותית (או טהורה), הצורך תמיד נעלם בשלב מסוים. ואז אתה נשאר עם שני דברים שמעולם לא הולידו הרבה טוב: טבע האדם, וההרגל.

אולי האדם הוא באמת חיית עדר, אבל מה לעשות שרובנו לא הכי מבסוטים כשמישהו אחר תופס את עמדת האלפא מייל. לכן אם אתה חלק מחבורה ולא הראש שלה, לעשות משהו כדי לשנות את המצב זה לא עניין של אופי - זה עניין של זמן. האופי מכתיב רק את הטכניקה; יש כאלה שמתנתקים או מתרחקים רק כדי להפסיק להשוות את עצמם לאחרים, ויש את הרנים של העולם. אלה שחוויית הזנב-לאריות מעבירה אותם על דעתם - או שסתם עושים את מה שחארות תמיד עושים לאלה שבוטחים בהם.

פוקסים לא נחשבים

כשחושבים על זה, יש עוד מבנה חברתי אחד שעונה בדיוק על אותן הגדרות: משפחות. כן, כולל הכי טובות. ברגע שאין מצוקה מאחדת - או אפילו כשיש, אבל במקביל ישנם גם פערים כלכליים או אחרים - מתחילות הקנאות והיריבויות והשנאות. וגם האפילוג זהה, כי בתשעה מתוך עשרה מקרים נגיד שזה בסדר, הוא מהמשפחה. אבל זהו, שזה לא בסדר. זה לא היה בסדר כשאחיה של מישהי מהמשפחה המורחבת שלי ניצל את טוב ליבה כדי להוציא ממנה את כל החסכונות שלה; זה לא בסדר שאחרי שנים, כשהוא יצא מהבור, הוא לא טרח להחזיר אגורה; וזה לא בסדר שהיא מעולם לא ביקשה את הכסף, כי אתם יודעים, משפחה.

בדיוק כמו שקרה לג'רי מגווייר בזמנו, הסיפור הישן הזה - ובטח שההתרחשויות הקצת יותר טריות עם רני - גרם לי לאבד את הקיבולת לבולשיט. לכן לא תמצאו היום בחיים שלי חבר'ה, אלא רק חברים; לכן יש לי דוד אחד שיודע שאני אוהב אותו קצת פחות מאשר את "סקס והעיר הגדולה" (ואני יודע שהוא מחבב אותי כחוקן בריום). אגב, נדמה לי ששנינו מעדיפים את זה ככה.

ייאמר מיד, לא כולם צריכים או יכולים לקחת ממני דוגמה. יש כאלה שמוכנים לקבל מעטפת חברתית מחממת-אך-מזויפת, יש כאלה שהתמימות (או הטיפשות) מאפשרת להם להוציא את ימיהם במחשבה שהכל מסביבם אמיתי וטהור, ויש בני זונות ומזל שאצלם זה באמת ככה. אבל אם לדבר על הרוב המכריע, אם לזרוק עצה אחת לחיים ממוצעים של גבר ממוצע, אני ממליץ להפנים את העובדה שהקשר בין חברות לחבר'ה הוא בדיוק כמו זה שבין אהבה למשפחה: מקרי בלבד.