האיש שלא היה שם - האחים כהן

תאריך : 06/02/06 23:46

מחבר/ת : עינת והאינדיאנים

בגלל האדישות שהוא עורר בי. תהיתי אז אם זו היתה מטרת הסרט. האם כצופה נידונתי לחוויה זו במכוון?

רשימה מאוחרת על "האיש שלא היה שם" וקצת פילוסופיה:

אז למה בכ"ז לא נהנתי?

משמעית בהקשר זה: הרגשתי כמו תולעת ספרים. כשאתה קורא בספר, אתה יכול לעבור

על הקטעים המשעממים ברפרוף.

2) פעם ראשונה שזה קורה לי: הרגשתי כאילו אני בכבודי ובעצמי כתבתי את התסריט, או כאילו

קראתי אותו מאה פעם לפני שבאתי לסרט. הידיד שהתלווה אליי לא פסק מלהתפעל מהתגשמות

הציפיות שלי. אותי זה ביאס.

3) על מה הסרט הזה בסך הכל? כלום עטוף באריזה משכנעת. לא חידשו לי דבר. מהר מאוד הבנתי

את המסר והמניפולציות התחילו להראות לי פשטניות. מה לעשות?

4) חסרה לי ההזדהות, זו שגורמת לך לקחת חלק בחוויה הגדולה מהחיים, כרטיס כניסה לעולם של

הגיבור. מדובר, למעשה, בסרט של דמות אחת. כל יתר הדמויות, כפי שהן מוגדרות ע"י הגיבור,

הן "רוחות רפאים". זה יכול להחזיק כמה זמן, אבל לא שעתיים.

יצאתי מהסרט בשוויון נפש ובאכזבה קלה. ואז התגנב לליבי חשש קל שזו היתה כוונת הסרט ו(אולי)

גדולתו: אפשר לומר שיצאתי מהסרט אפתית כמו הגיבור. אולי זו ההזדהות שחיפשתי. ככל שאני חושבת על כך יותר: ההרגשה שהסרט חלף מבלי להותיר עקבות ומבלי ליצור חוויה, היא מכוונת והיא היא ההזדהות עם הגיבור ועם דרך חייו. גם אותי גאל סוף הסרט מהייסורים. גם עבורי היה הסרט "רוח רפאים" - הוא בהחלט הוקרן, אני בהחלט נכחתי פיסית באולם ועיניי היו פקוחות, אולם דבר לא הזיז לי. הכל עבר לידי אך לא דרכי.