מרדכי היהודי והמהפכה החברתית

ימי פורים נתפשים כימים של שמחה. מאז היותנו ילדים, ספק שאלנו ספק ביקשנו: "מדוע לא יבא פורים פעמיים בשבוע?!" הרצון העז להתחפש, לשמוח, להשתתף בתהלוכות פורימיות ייחודיות מושך את כולנו אל תוכו של החג והופך אותו להיות חג של כולם. לכל חג יש רעיון ייחודי, האמור ללוות אותנו לכל אורך השנה. החג מדגיש אותו, מפגיש אותנו עם מסריו ומבקש להנחיל אותו לכולנו כאורח חיים. דווקא בשל כך, כדאי לעיין ברעיונות המייחדים את פורים, כדי להבין מהם המסרים והרעיונות הניצבים ביסודו של החג.

חגי ישראל נחלקים לשניים: ימים טובים שמקורם בתורה - לאלה מעמד מיוחד ומשמעותי ותוקפם ההלכתי רב; לצדם הוסיפו חכמים ימים טובים מדעתם. מעמדם ההלכתי של אלה נמוך, והאיסורים שונה באופן מהותי: אין איסור מלאכה ואין חובת שביתה. שני הימים המרכזיים אותם תיקנו חכמים, ומעמדם נותר איתן לדורות, הם חנוכה ופורים. כשבאו חכמי הדורות לדון במעמדם של החגים כולם, הכריזו: כל המועדים עתידים להתבטל חוץ מפורים. מה מיוחד בחג זה, המציב אותו מעל פסח, שבועות או ראש השנה? התשובה טמונה במגילת אסתר.

המגילה פותחת בסיפור המשתה שעורך המלך. גם היהודים שבממלכת אחשוורוש משתתפים בסעודה, וחכמים ראו בכך את הבסיס לכל הצרות שבאו עליהם. מה כל-כך נורא בלהשתתף בסעודתו של המלך? האם הסכנה להתבוללות? האם ההשלמה עם הגלות והפסקת הכמיהה לציון? ייתכן. אני מבקש להציע פרשנות אחרת.

מטבע הדברים, הסעודה יוצרת מתחים גדולים, המדגישים את הפער בין הקבוצות השונות בקהילה. יש מי שיש לו בגדים יפים המתאימים לנשף, ויש מי שנאלץ להוציא הוצאות כספיות גדולות כדי לעמוד בסטנדרט שהוצב. יש גם מי שנותר בבית, אין לו דרך להגיע לאירוע המיוחד. מדורי הרכילות דיווחו: מי נראה עם מי, מה לבש, מה אמר. פרשנים עסקו באיכות היין והבשר, ביקרו את צבע המפיות וגודל המנות, ועוד. עם שלם נשאב לתוך המשתה ושוכח. שוכח את מי שנותר בחוץ, שוכח את עצמו. נהנתנות, התמקדות בעולם של זוהר שאין בצידה דאגה ליתום, לגר ולאלמנה, משתה שסולידאריות חברתית הם לא חלק ממנו, הוא אירוע פסול, המוביל לפירוקה של החברה. חברה שאין בה ערבות הדדית מאבדת את זכות ההגדרה העצמית שלה, וממילא את זכות קיומה. על בסיס זה אומר המן לאחשוורוש: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים".

הגזירות, הצום והאבל מאחדים את העם מחדש. שוב, כולם שווים לכולם. שוב מתעוררת סולידאריות חברתית ומכאן צומחת

 הישועה הגדולה. כשבאים מרדכי ואסתר לתקן תקנה לדורות, הם מתקנים את אירועי המשתה ההוא. מחד, הם מצווים על "משתה ושמחה", אולם הפעם, בשונה ממשתה אחשוורוש, הם מדגישים: "ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים". במקום בו יש שמחה, יש דאגה לזולת. ההלכה הדגישה שחובת נתינת המתנות לאביונים מתקיימת רק אם העני יוכל להשתמש במתנה לצורך סעודת הפורים בו ביום. לא תתכן עוד מציאות בה חלק יישבו לשולחן ואחרים יהיו רעבים. כך לא ניתן לציין שמחה לאומית.

מרדכי ואסתר לא הסתפקו בציווי המשתה. הם הוסיפו לו את יסוד השמחה. הנה, מהותה של השמחה תלויה בדלת הפתוחה לעני. על בסיס זה ניתן להבין מדוע פורים לא יבוטל לעולם. החג הזה מציע את סוד הקיום העתידי שלנו כחברה. משלוח מנות ומתנות לאביונים מאפשרים לנו להתקיים על אף השונות המעמדית או ההשקפתית.

מכאן גם החיבור המיוחד שבין ארבע המצוות של החג: מקרא מגילה - כאן אנו עוסקים בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי שלנו, לומדים להפיק לקחים מן העבר לצורך עיצוב העתיד; משתה ושמחה - כביטוי של הכרת הטוב, של אמירת תודה על הנס הלאומי שאירע לאבותינו ומאפשר את קיומנו; משלוח מנות איש לרעהו - ולא לחבר הקרוב כי אם לרחוק, השונה, האחר, כמבחן ליכולת לחבר בין השונים ולגשר על פערים אידיאולוגיים; מתנות לאביונים - זו הסולידאריות החברתית, הדאגה לחלשים, לנזקקים. מבין פסוקי המגילה צומחת ההבנה, כי זהו הבסיס לקיום הלאומי. ואולי מהסבר זה ניתן להבין גם את מנהג התחפושת - זו מאפשרת לכל אחד להיות משהו אחר, שהוא לא זוכה לו בימים של שגרה, ואילו המסכה יוצרת שוויון בין אנשים שונים. כשאני ואתה חובשים מסכה על הפנים, בטל ההבדל המעמדי או האידיאולוגי. השיתוף והשמחה מחברים אותנו יחד.

הרב שי פירון, ראש מוסדות ישורון וחבר בארגון רבני צהר