טרמינל, סטיבן שפילברג

אין לי ספק שזו הייתה חוויה מעצבת מבחינתי.

איכשהו ההשפעה הזו הולכת איתי עד היום כשאני צופה בסרטים. לא ברור לי בדיוק מה גרם לי לרגשות כל כך עמוקים כשאני צופה בסרט הזה, אבל עובדתית זה ככה.

ולכן עכשיו, כשישבתי וצפיתי ב"טרמינל" הסרט ששפילברג עשה לא מזמן, ואני חושבת שהוא ממש לא סרט טוב, עדיין נסחפתי איתו. הוא מהדהד מבחינתי כל כך הרבה ממה שאני כן אוהבת אצל שפילברג, משהו מהקסם הילדותי שלו - השוטים שחוזרים על עצמם של אור נוסע על קירות, המוזיקה הבלתי נפרדת מהסרט של ג'ון ווילאמס, המלחין הקבוע שלו, התימות של הילד הנצחי שבסוף מגשים את החלום שלו (וכאן טום הנקס הוא בתפקיד אי.טי שממש לא מצליח אפילו להתקשר הביתה) - ואז כנראה שהסיסטמות הריגשיות שלו עובדות עלי כל כך חזק, שלמרות שברור לי שהתסריט מלא חורים, הקיטש עולה על גדותיו, ולמרות שארה"ב היא בת זונה אמיתית בסרט הזה - הוא מוציא אותה טוב איכשהו - הרי איך הוא יכול אחרת - עדיין, בכל זאת, אני הולכת איתו מבחינה ריגשית.

יש בזה אפילו משהו שמקומם אותי - הסרט לא טוב בעיני, ועדיין הוא סוחף אותי, בגלל קטע רגשי, אישי שיש לי עם ההיסטוריה של שפילברג בתור במאי, כשראיתי סרטים שלו שהיו נפלאים בעיני, כאילו - זוכרת לו חסד נעוריו והולכת איתו.

מבלבל, אין ספק. בכל מקרה אני לא מצטערת שראיתי אותו - למרות שהיו קטעים שלא ממש עניינו אותי, והדמות של טום הנקס נעה בין הלא מתקבל על הדעת לבין סתם משחק גרוע לבין מראה דוחה באופן מיוחד. עדיין.