מוות בקופות

"יעד סופי 3" שבר את ליבי. זה היה הסרט הראשון מודל 2006 שממש רציתי לראות אחרי ש"יעד סופי" הראשון תפס אותי בהפתעה בזכות פתיחה פנומנלית והמשך וירטואוזי להפליא, והפך לאחד מסרטי האימה המבדרים ביותר שראיתי בשנים האחרונות. "יעד סופי 2" כבר היה נחות יותר, אבל הוא לפחות נהנה מסצינת פתיחה מושקעת שהצדיקה את הצפייה בסרט כולו. עכשיו, בסרט השלישי, חזר לכיסא הבמאי היוצר המקורי (ראו בוקסה). הייתי בטוח שצפויה לנו חוויה מסחררת (הטריילר שהבטיח תאונת רכבת הרים בפתיחת הסרט יצר ציפיות בהתאם). אלא ש... ש... כלום. משהו בסרט לא עובד. סצינת הפתיחה, שהפכה לסימן ההיכר של הסדרה, היתה מבולגנת ומוחמצת. שאר סצינות האימה הבאות ויתרו על ההומור המקאברי המשובח של הסרט המקורי ופנו לכיוון ברוטליות גרפית, מהסוג שאתם מצפים למצור הקולנוע אחרי "המסור" ו"הוסטל", אבל ללא החן הקומי הפרוורטי של שני הסרטים הקודמים.

נוסחת הסרט פשוטה (מה שגורם לי להאמין שסדרת "יעד סופי" היא ה"סיוט ברחוב אלם" של ימינו והיא תחיה איתנו למשך סרטי המשך רבים): תאונה גרנדיוזית ומופקת היטב קוטלת לא מעט אנשים, אבל חייהם של כמה מהם ניצלים בנס. אלא שמלאך המוות לא מוותר: כל מי שניצל נקטל אחר כך באופנים מורכבים, סבוכים ועקובים מדם (בעולם של "יעד סופי" גם הפריט התמים ביותר יכול להיות קטלני בנסיבות הנכונות). זו סדרת סרטים ללא כוכבים (לא זיהיתי איש מהמשתתפים) ושאף אחד ממשתתפי סרט אחד לא ממשיך לסרט הבא. זו סדרה שמוכרת את עצמה על הקונספט, לא על הדמויות. זו סדרה עם רעיון מבריק, ויש לה פוטנציאל עצום, של כוריאוגרפיית מוות, מעין מיוזיקל גרדום (שבו קטעי המוות הם כמו רגעי מחול מהונדסים היטב, שבסופם מוות בטוח). אלא ש"יעד סופי 3" מחמיץ את כל מה שהיה מהנה בסרט המקורי. יכול להיות שעם ציפיות מונמכות, כמעט מאוכזבות, ל"יעד סופי 4" לא תהיה ברירה אלא להפתיע לטובה.

כל קל"ב בא יומו

לכאורה לא היתה לי סיבה ממשית לחבב את "קרוב לבית". כשזה מגיע לטעם אישי, למה שאני מחפש בסרטים, "קרוב לבית" הוא סרט כמעט קטן מדי, מהסוג שלרגעים קשה לזכור אם באמת ראינו או שרק שמענו עליו. אבל זהו סרט קטן ערמומי, ובנוף הקולנוע הישראלי של השנה האחרונה יש לו גם מוסר השכל.

דומני שהבעיה הגדולה ביותר של הקולנוע הישראלי היא זו של שליטה. איך לשלוט באופי המוצר הסופי. איך לגרום לכך שהכוונות המוקדמות והתוצאה הסופית יהיו כמה שיותר דומים. נדמה לי שלתהום הזאת בין הכוונות ומימושן נופלים לא מעט סרטים ישראליים. בין אם זה חוסר ניסיון של היוצרים, שאפתנות יתר שאינה מתאימה למערכת ההפקתית המקומית, או סתם כישרון מוגבל שלא מצליח לראות על הנייר כמה החזון בלתי ניתן למימוש, לא מעט סרטים ישראליים יוצאים מקוטעים, מוחמצים ולרגעים פשוט בלתי קוהרנטיים (ומהשנה האחרונה זכורים לי במיוחד "מוכרחים להיות שמח", "איזה מקום נפלא" ו"בקרוב יקרה לך משהו טוב", שסבלו מפער עצום בין מה שהם רצו להיות ובין מה שיצא מהם לבסוף).

ואז הגיע "קרוב לבית". דרמה פצפונת, קאמרית. לא הסוגה הקולנועית שאני שועט אליה בציפייה דרוכה. דרמה המספרת על שתי חיילות, לא העלילה שאני מרגיש מחובר אליה. ואיכשהו זה עבד. זה עבד כי יש משהו צלול נורא בסרט. אתם רואים מה הוא רצה להגיד, ומה הוא אומר, ואין פער, אין תהום, יש רק דיוק, הנובע מהיכולת להתבונן בפרטים הגדולים, ולא לגדוש את הסרט באלפי פרטים גדולים שרק מסתירים את הנוף ומרעישים באוזן.

דווקא בגלל ש"קרוב לבית" הוא סרט הפועל על פי נוסחה ברורה, המיובאת למציאות מקומית, מצליח הסרט להיות דרמה בעלת כריזמה אוניברסלית, עם כל המינוריות שלה, העוסקת לא רק במושגים של חברות ואינטימיות, אלא גם בפער האידיאולוגי שבין חובה אנושית וחובה לאומית. וזה גם מה ששבה את ליבי בסרט: כסרט העוסק בחברה הצבאית, אבל שבוים ונכתב על ידי שתי במאיות, האישי גובר על הלאומי. האינטימי חזק מהציבורי.

זהו סיפורן של שתי בחורות המשרתות במג"ב בירושלים, שונאות את תפקידן ושונאות זו את זו. ואז כמובן, דווקא בגלל היותן הפכים מושלמים, נוצרת קרבה, ואז חברות, ואז שותפות גורל. הן משרתות בצבא, מחבלים מתפוצצים סביבן, אבל הן מנסות לחיות את חייהן, להבין מה מקומן בעולם, למרוד בסמכות (של ההורים, של המפקדים) וליצור לעצמם טריטוריה עצמאית, אוטונומית, שבה הן יכולות לחלום על עתיד רומנטי ללא מדים ומלחמות. האם חלום כזה בכלל יכול להתקיים בישראל של ימינו? מה שמקסים ב"קרוב לבית" - שאינו סרט מושלם, אגב - זו היכולת שלו לשאול בטון מתון, עם משחק נוגע ללב של השחקניות הראשיות, את השאלות החילוניות ביותר, של חברה שבה הביטחון הצבאי הפך לדת.

אני בוער

הישאר יואן מקגרגור נעמי ווטס

היום יוצא בארץ המותחן הפסיכולוגי ההזוי "הישאר!", סרט מסוגנן אבל מבולגן, של מארק פורסטר ("למצוא את ארץ לעולם לא"). אם ראיתם את "סולם יעקב" של אדריאן ליין, עם טים רובינס ומקולי קולקין, אל תטרחו. זה בדיוק אותו דבר.

אבל לא בזה עוסקת הבוקסה שלנו, אלא בזיגמונד פרויד. בעוד שלוש שנים ימלאו 100 שנה להופעת ספרו של פרויד "פשר החלומות". והנה, כבר כעת הספר הזה עושה קאמבק. ב"הישאר!", שעולה מחר בבתי הקולנוע, מוזכר אחד החלומות שתיאר פרויד בספריו. "חלום הילד הבוער". אב חולם שהוא ישן ליד מיטת בנו, לפתע מתעורר הילד משנתו כשכולו אפוף להבות, ופונה לאביו ואומר "אבא, אתה לא רואה שאני בוער?". בררר... מצמרר. ובצירוף מקרים מופלא, פרוידיאני ממש, מופיע בדיוק אותו חלום בסרטו של אודי אלוני, "מחילות" (שהוקרן בבכורה בפסטיבל ברלין, ויעלה מתישהו בהמשך השנה בארץ). הסרט מקדד, בלי לתת קרדיט, לא מעט גזרי חלומות, קטעי אמנות, במה ומחול לתוך ערב-רב המנסה לשווא להיות פיוטי ולהפוך את הקיום הישראלי לסיוט שמתערבבים בו שואה, כיבוש, גלות, מצור ומחלת נפש. והנה, חלום הילד הבוער מופיע גם כאן, לא כטקסט, או ציטוט מפורש, אלא כחזון ויזואלי, מרשים למדי.

פרויד עושה קאמבק גם ב"הנמר והשלג", סרטו החדש של רוברטו בניני, וב"מדע השינה", סרטו החדש של מישל גונדרי. בשניהם יש לחלומות תפקיד מרכזי בעלילה, שניהם משתמשים בארכיטיפים הפרוידיאניים כנקודת מוצא. וארבעת הסרטים האלה גורמים לנו לחשוב שלא רק הקולנוע הוא סוג של חלומות, מלא מסרים שיש לפענח, אלא שגם חיי היקיצה שלנו הם אולי לא יותר מסיוט מתמשך בראשו של מישהו אחר.

עוד ב"סינמסקופ": "המפיקים" מהנה אבל מיותר - בגיליון "פנאי פלוס"