נחצ'ה, מה אתה בקדימה?

באחד מקיבוצי הדרום, ביקשו באחרונה פעילי קדימה להניח חומרי תעמולה בכניסה לחדר האוכל ולתלות עלונים על לוח המודעות. קפצו פעילי העבודה ואמרו: "לא יקום ולא יהיה". זעמו פעילי קדימה ופנו אל מזכיר הקיבוץ ודיברו על "חופש הדיבור וחופש הבחירה" ועל שאר אידיאות דמוקרטיות. אמר להם המזכיר: "מה זה משנה? בלאו הכי הקיבוץ כבר אינו אותו קיבוץ, מפלגת העבודה אינה אותה העבודה. כל אחד כישר בעיניו יעשה". הריב נפתר, אך המחלוקת בעינה והאיבה עומדת באוויר כעננה שחורה.

סיפור זה ממחיש אך מעט את אווירת המחלוקת החוצה עתה את קיבוצי התק"מ, שהיו מזוהים כל כולם בעבר עם מפלגת העבודה. בקיבוצי השומר הצעיר והקיבוץ הארצי, הבעיה פחות חריפה אולם ערב הבחירות לכנסת ה-17, יש קיבוצים בישראל שבהם המחלוקת חוצה משפחות, הבעל מצביע קדימה, האישה לעבודה ולהיפך. יש קיבוצים בהם חברים ותיקים, מדור המקימים, מתווכחים ביניהם על השבילים בקיבוץ ובפתח חדר האוכל של המשק, בעד קדימה, או נגדה.

לא רק פרץ. הכניסה לקיבוץ ארז  (צילום: אמיר כהן)

המסורת הקיבוצית גורסת הצבעה מובהקת לעבודה ולמרצ. באביב הזה, קדימה נמצאת חזק בתמונה. ראשית, פעיליה שברו טאבו: הם פועלים בתוך המשק ועם האמצעים של המשק, מפעילות חברים למען המפלגה ועד להפעלת מכוניות, כדי להביא את אהוד אולמרט וחבורתו לשלטון בישראל ב-28 במארס 2006. אל יקל הדבר בעיני המתבונן: השינוי הזה הדרמטי הזה גורם לתסיסה רבה בתנועה הקיבוצית. נכון, לא צפוי קרע כמו זה שחצה בשנות ה-50' את הקיבוצים לאיחוד ומאוחד, תוך קרע בתוך המשפחות. אבל המחלוקת נובחת וגם נושכת.

"לא בושה למחול, אפילו לפרץ"

בישראל יש כיום כ-150 אלף חברי קיבוץ. שעור ההצבעה שלהם בבחירות של 2003 עמד על כ-87 אחוזים, אחוז גבוה מאוד יחסית לאוכלוסיה בישראל. הקיבוצניקים "שווים בין" חמישה לשישה מושבים בכנסת הבאה, נתח ראוי בהחלט להתכבד בו. וכשיש נתח כזה בסביבה, אז יש מחלוקת, יש ויכוח ויש גם ריבים, למרות שחברי הקיבוצים מכל מפלגה עימה שוחחנו, מבקשים מאוד למזער אותו. אלא שכולם מודים בפה מלא, שמה שהיה עד כה הוא לא מה שיהיה. הקיבוץ הישראלי של אחרי בחירות 2006 הוא קיבוץ אחר ולא מן הנמנע שהמחלוקת הזאת תחצה קיבוצים או לפחות תשנה מהותית את אופיים.

ההגמוניה של מרצ בקיבוץ הארצי, נשמרת. קיבוץ יד מרדכי  (צילום: אמיר כהן)

איש הסקרים של קדימה, קלמן גייר, טוען שכרבע מכלל מצביעי הקיבוצים, כ-27 אחוזים ליתר דיוק, יצביעו עבורם. מרבית הקולות שמקבלים אולמרט ושות', נגזלים ממפלגת העבודה, מיעוטם מגיעים ממרצ. כך או כך, ההגמוניה של העבודה בקיבוצי התק"מ, ושל מרצ בקיבוץ הארצי, נשמרת. אלא שבשבועות האחרונים, מגלה בכיר בתנועה הקיבוצית, יש חזרה מסוימת הביתה, לעבודה ולמרצ. "בני הקיבוצים הבינו שזה לא בושה לסלוח ולמחול, אפילו לעמיר פרץ. זה עדיף על קרע ושינוי מוחלט של פני הקיבוץ", אמר.

במפלגת העבודה מעריכים מנגד שהעבודה תזכה בכ-40 אחוזים מקולות אנשי הקיבוצים (כאשר בעבר הכתה העבודה ביותר מ-50 אחוז), ושרק 15 אחוזים יילכו לקדימה.

השד העדתי מתפרץ

התהליך התנהל כך: הקיבוצניקים נפגעו עד עמקי נשמתם כאשר שמעון פרס הודח מראשות העבודה, למרות שכשני שלישים מהם תמכו בו בפריימריז של העבודה. אצל חלקם התעורר השד העדתי של ותיקי מפא"י האשכנזים, שלא הסכינו לקבל מרוקני בן שדרות כמנהיג. אצל אחרים התעוררה הפגיעה לאחר שפרץ הותיר את אהוד ברק, בן משק בעצמו, מחוץ לצמרת הפוליטית של העבודה. זה עזר לרבים מהם להיזכר במאבק של אהוד אולמרט למען זכויותיהם באדמות החקלאיות, כשהוא מתייצב מול היועץ המשפטי מני מזוז ומול בג"ץ.

"לא הסכימו לקבל מרוקני כמנהיג". כרזה של פרץ בקיבוץ ניר עם (צילום: אמיר כהן)

אלא שאז, בשבועות האחרונים, התחוללה רגרסיה מסוימת. בקיבוצים נזכרו שמאז היווסד ישראל הם היו הליבה של מפלגת העבודה. הם זכרו שהחממה האדומה הצמיחה שדרה רחבה של מנהיגי מפא"י ההיסטורית. בכנסת הראשונה כיהנו לא פחות מ-24 מחברי קיבוצים. הם ידעו שבכנסת האחרונה כיהנו רק 3 מחבריהם - חיים אורון מלהב ואבשלום וילן מנגבה, שניהם ייצגו את מרצ, ואורית נוקד ממפלגת העבודה. קל היה להם להבין שהפילוג והיריבות הפנימית בתוכם פנימה, ממוסס את כוחם הפוליטי.

לכן רבים מהם ימחלו לפרץ ויוותרו על מנעמי אולמרט, כדי לשמר את הנוסטלגיה של החולצה הכחולה, עם שרוך אדום, או לבן, העיקר "חולצה כחולה והיא עולה על כל העדיים", כמאמר שיר התנועה הידוע.

"שרון והקיבוצים זה כמו טרגדיה יוונית"

"אין ספק שיש היום שבר בתנועה הקיבוצית כלפי העבודה ומרצ, ממנו נבנית קדימה", אומר מן העבר השני ראש מטה ההתיישבות בקדימה, שי חרמש, חבר קיבוץ כפר עזה. "יש אכזבה מתמשכת מטיפול מפלגת העבודה בצרכים של התנועה. כמו למשל מהסדר הקיבוצים, הסדרת הזכויות בקרקע, והעובדה שבני הקיבוצים הם סקטור בלא כל ביטחון סוציאלי. האכזבה מצטברת מכיוון שמפלגת העבודה לא השכילה לתת לציבור הזה את מה שמגיע לו. מנגד, מצטיירת דמותו של אריאל שרון, שהיה נושא לשנאה בקיבוצים מימי מלחמת לבנון, מהתנגדותו להסכם השלום עם מצרים ובניית ההתנחלויות.

העבודה עדיין שולטת. קיבוץ גבים   (צילום: אמיר כהן)

"אבל הוא, שרון, ראה בקיבוצים את החלוץ לפני המחנה. ברגע שבנק החקלאות ניסה לעקל את הפרות של ניר-עם, קם אריק שרון ועמד מולו. הוא אמר שלא יכול להיות שמי שהיו גיבורים במלחמת השחרור והיו שותפים לעיצוב הגבול מול רצועת עזה ושילמו בדם, ביזע ובשנות חיים, ישלמו את חובם לבנק באמצעי הייצור שלהם. זאת דוגמא אחת מיני רבות. הסיפור של שרון והקיבוצים הוא כמו טרגדיה יוונית של שני אוהבים, שרק בשלהי חייהם גילו את אהבתם מחדש. מכאן גם האהדה לאולמרט, שמשמר את דרכו של שרון ", אמר.

"מה, גם אתה בקדימה?"

אלא שהאהדה הזאת לאהוד אולמרט ולקדימה, מחייבת הוכחה, בודאי בדיונים הקשים שמתנהלים היום בתוך הקיבוצים. אמנם מאז שעמיר פרץ נבחר לראשות מפלגת העבודה, התערער משהו בקרבם. אבל לא פשוט לחברי עבודה ותיקים, כאשר אנשי קדימה מגיעים אליהם הביתה, אל קודש הקודשים, אל חדרי האוכל הקיבוציים. כך למשל בעת שהשבוע הגיעו חיים רמון, אבי דיכטר, האלוף במיל. יצחק בן ישראל, שי חרמש ושמוליק ריפמן, מקיבוץ רביבים, לקיבוץ בארי.

היו בכנס הזה פחות מחמישים חברים. בפתח עמדו חברי המשק ושאלו כל מי שנכנס: "מה, גם אתה בקדימה?" התגובה השכיחה הייתה "מה קרה? אסור לבוא לשמוע?" רגל בפנים ורגל בחוץ. לעומת הפירגון לריפמן וחרמש הקיבוצניקים האחים מהנגב, זכה חיים רמון לקיתונות ביקורת. סמדר מבארי, למשל, לחשה באוזן של דיכטר, שהיה צריך להשאיר את רמון בבית.

חברי המשק רצו לדעת מה קדימה תעשה למען הקיבוצים. ריפמן, הקיבוצניק מרביבים אמר להם: "אני יודע מאיפה באתי ואני יודע מה היה שם. עכשיו ננסה משהו אחר. אני גדלתי על אחדות העבודה, ואני יודע שישראל גלילי לא היה יושב היום עם עמיר פרץ, עם שלי יחימוביץ' או עם אחרים. לכן צריך לראות עכשיו מה אנחנו יכולים לעשות עוד ואם זה במסגרת חדשה, אז למרות הכאב יש לעשות זאת", דבריו זיכו אותו במחיאות כפיים.

"קשה לעזוב, אחרי 40 שנה בעבודה"

אלא שבסוף הערב, היו הדעות חלוקות. גיורא עוז, מנכ"ל דפוס בארי, אמר כי הוא לא השתכנע וימשיך להצביע למפלגת העבודה. ישראל חולתי, מזכיר קיבוץ כיסופים, הישווה את פרץ לשחקן טניס עצמאי : "כשחקן היחיד על המגרש הוא אינו משתף את ה'אס' של העבודה אהוד ברק, וזה יושב על הספסל ופוגע בסיכוי של העבודה". את הדיון הזה סיכם אורי נעמתי, ראש המועצה האזורית אשכול: "אחרי 40, 50 שנה קשה לבן אדם לומר לעצמו טעיתי במפלגה בה גדלתי", והצהיר שהוא אישית נשאר בעבודה.

ריפמן, המשמש גם כיושב ראש המועצות האזוריות בישראל, מאמין שגם אם חלק ניכר מחבריו במשקים לא ילך בדרכו קדימה, הרי שההישג כבר הושג: "עצם קיום הויכוח, עצם התחרות על הקול בין קדימה לעבודה בקיבוצים, הרי שנפל דבר אצלנו בבית. המושבים היו חכמים בזמנו כשאפשרו לליכוד ולעבודה להתחרות על ליבם. כך הם הרוויחו פוליטית מכאן ומכאן. אולי הגיע הזמן שקדימה תעשה לטובת הקיבוצניקים את מה שכניסת הליכוד בזמנו עשתה למושבים. לו רק מהטעם הזה, טוב שהלכתי לקדימה".

מזכיר התנועה הקיבוצית, חבר קיבוץ עין גב, זאב שור (ולוולה), רואה את הצד הבהיר של התמונה. "אפילו במצב הנוכחי, יהיה לעבודה רוב", הוא אומר, "ככל שעובר הזמן, אנשים מבינים כי קדימה זו מפלגה למערכת בחירות אחת. לאט לאט אנשים חוזרים לעבודה".

שור טוען, כי הקיבוצניקים שעברו לקדימה לא עשו זאת בגלל עדתו של פרץ, אלא בגלל שהם כעסו עליו מסיבות לא נכונות. "חלק מאלה שעזבו", מסביר שור, "עזבו כי הם חשבו שעמיר התבטא נגד הקיבוצים, והלך עם הקשת הדמוקרטית המזרחית. אבל זה לא נכון, וכשמסבירים לאנשים הם מבינים. חלק כועסים על עמיר מחוסר ידע. חלק אחר נובע מכך שהוא היה בהסתדרות, הוא עזב את המפלגה ורק עכשיו חזר. מה, שמעון פרס לא עזב בזמנו?".