חיפשתי את קארין בכל הנשים שבאו אחריה
קארין הופיעה בכל בוקר בבי"ס כמצב של גורל טרגי. מצד אחד היא נראתה כמו אחת שרוצים למות למענה, ומצד שני כמו אחת שמשתוקקים לחיות רק בגללה. והיא גם נראתה כמו אחת שלא משאירה לי סיכוי לעתיד. היא הפיצה סביבה רושם של כאן ועכשיו. היא נראתה דחופה יותר מהצורך בשלום עם הערבים
היתה לי אינטואיציה גברית של אפס. הבנות אהבו דווקא לשבת ולדבר איתי, ופעם אחת, בעצם בכל פעם שהכיתה יצאה לטיול והגענו לשפת הים ולא היה מקום להחליף לבגד ים, אני הבן היחיד שהתבקשתי להחזיק להן שמיכה, בפינה של האוטובוס, כמו קיר של חדר הלבשה. בתור קיר, זכיתי לאמון מלא. היתה לי ספונטניות של מי שאינו קיים. הייתי מקובל בחברה, אלא שלפי דעתי הייתי מקובל בתור לא-כלום. הבנות, למשל, אהבו לחשוף בפני את סודותיהן האינטימיים ביותר, כי הן ידעו שבתור לא-כלום אין מה לחשוש ממני. הייתי לא משמעותי עד כדי כך שאפשר היה שלא להתבייש ממני.
ידעתי לחיות את אפסותי בכישרון יוצא דופן. נהניתי מהיתרון שבנות אינן מתביישות ממני. לפיכך, אפשר בהחלט להגיד שהייתי מאושר עד שהכרתי את קארין בעירום מלא, במחנה העבודה בקיבוץ. הגוף הערום הזה לימד אותי פרק חשוב בתודעה עצמית. הבנתי שאין לי מה להציע במעמדן המכובד של פטמותיה, אפילו לא את אפסותי. אני בעצמי התביישתי מעצמי.
מכל מקום, קארין הופיעה בכל בוקר בבית הספר כמצב של גורל טרגי. מצד אחד, היא נראתה כמו אחת שרוצים למות למענה, ומצד שני כמו אחת שמשתוקקים לחיות רק בגללה. והיא גם נראתה כמו אחת שאינה משאירה לי סיכויים לעתיד. היא הפיצה סביבה רושם של כאן ועכשיו, ושל אם לא עכשיו אימתי. היא נראתה דחופה יותר מאשר הצורך בשלום בין ישראל לערבים.
אבל מצאתי את הפתרון ב"ועד בעלי הדעה" שהיה לנו בכיתה. תפקידו החשוב ביותר היה לשמור על בתוליהן של בנות הכיתה. על פי החלטתו, אסור היה להן להתראות עם בנים מכיתות אחרות, ובמיוחד לא עם בנים מהכיתות הגבוהות יותר.
קארין היתה באמת מעל ומעבר
למרות תרומתי הרבה בעצות טובות במחנה עבודה בקיבוץ, הפחדים שלי לא נראו הולמים את גודל הכבוד של חברות בוועד. וגם כאן, קארין בלבלה מעט את היוצרות. אף אחד מהבנים לא הגיע לדרגה של גיבור על קארין, כי קארין היתה באמת מעל ומעבר, ובעניין הזה לא היה הבדל ביני לבין האחרים.
שאלתי את הוועד מה עושים, אמרו שהפתרון היחיד הנראה באופק הוא לרקוד במסיבת ריקודים. אם תלמד עצמך לרקוד יפה, אמרו, אז אנחנו לא צופים שום בעיה.
לימדתי עצמי לרקוד. עברו משהו כמו שבועיים, או יותר, עד שהוזמנתי למסיבה של האח של קארין. הוועד דאג מראש לכל הסידורים. שתינו, אבל לא יותר מדי, כי יש לעיניים שלי הרגל מגונה שאם אני שותה אני מתבלבל ועלול להסתכל לקארין בפרצוף, ואכלנו, אבל גם הפעם לא יותר מדי, כי יש לגוף שלי הרגל מגונה שאם אני אוכל אני נופל מעייפות, וגם ישבנו בחבורות של בנים והחלפנו דעות על בנות. בסוף, האח של קארין סידר לי ריקוד עם החברה של קארין, שזה הכי קרוב שהוא יכול היה להבטיח לחברי הוועד.
הרגשתי מזימה באוויר. רקדנו שני זוגות, אחד ליד השני. זוג אחד שהוא החברה של קארין ואני, וזוג שני שהוא קארין ומישהו מהוועד. הכל היה מתוכנן. בלהט הריקוד, כאילו בתור תנועת ריקוד לא זהירה של חבר הוועד הסמוך, חטפתי בעיטה בביצים. אני לא יודע מאיפה אבל התמוטטתי על הרצפה, מתפתל מכאבים, בעוד שכל האחרים המשיכו לרקוד כאילו לא קרה שום דבר. החברה של קארין, וחבר הוועד, שהיו הכי קרובים אלינו, אמרו שאני עושה הצגות והתרחקו אל מרכז רחבת הריקודים.
קארין נשארה לבדה לטפל במצב ההולך ומחמיר. היא הניחה את ראשי על ירכיה, ניגבה לי את הזיעה הקרה ושאלה איך אני מרגיש. היא ראתה שאני מחוויר, ובלי לדעת ממה אני מחוויר, כלומר מהקרבה המפתיעה אליה, היא הרימה לי את הרגליים למעלה, הרימה והורידה, ובתוך כך הרגשתי על בשרי את מה שיש לה ואין לבנות אחרות. הרגשתי את קארין בכל רמ"ח אבריי ושס"ה גידיי, כולל הגיד שנפגע קשות רגע אחד לפני כן.
אחר כך, קארין ליוותה אותי אל הדשא שבחוץ, כדי שאקח יותר אוויר. היא התיישבה מאחוריי, הניחה את ראשי על רגליה המקופלות בישיבה מזרחית, ומדי פעם השקתה אותי במים. בלי להגיד מילה אחת לקארין, היא פעלה בדיוק כפי שניתן היה לצפות ממנה. וככה, בלי להיכנס לפרטים, קארין היתה האשה הראשונה שידעתי. לא ממש שכבנו, אבל היא נרדמה לצדי, על הדשא, בתנוחה מקופלת סביב הראש שלי, במעין היתר סוחף שאני יכול, מתוך שינה, להזיז עליה את הראש לכל עבר.
היה לקארין טעם של חולצה דקה, בלי חזייה
כשהחברה של קארין העירה אותה, קארין אמרה שאין לה כוח לקום ושתניח לה ושהיא גם לא רוצה להעיר אותי, מסכן כמוני. מובן שעשיתי עצמי ישן. היה לקארין טעם של חולצה דקה, בלי חזייה, רטובה מזיעה, בקרירות של הלילה. וכעבור שעה נוספת, אפשר היה להגיד שהיינו לזוג משמיים. נרדמנו מתחת לכיפת השמיים, עד שעה מאוחרת שאז קארין עזרה לי ללכת הביתה, וכל הזמן שאלה אם עדיין כואב לי.
קארין עברה להיות ממעמד של אהבה טרחנית למעמד של דגם. לאורך ארבע השנים שעוד נותרו לנו ללמוד בבית ספר, חיפשתי את קארין בכל הנשים שאהבתי אחריה.
הבלוג של סבסטיאן
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
