מנדט לחיבוק המתנחלים
דווקא בגלל הניצחון הסוחף ביותר שהשיגו אי-פעם תומכי הפינוי, הפעם צריך לעשות את זה אחרת לגמרי
"אין לו אפילו יום אחד של חסד", אומרת אחת הקלישאות היותר שחוקות על ראש ממשלה נבחר. ההיפך הוא הנכון: יש מספיק זמן עד ש"ניקח את גורלנו בידינו". זמן ללקק את פצעי הקמפיין, את פצעי הפינוי הקודם. זמן לחדש את הדו-שיח עם קבוצה אדירה בעם הזה, שמיום ליום חשה נבגדת יותר, נבעטת מחוץ למחנה. קבוצה שמרגישה כי המדינה על כל מוסדותיה - מבית-המשפט העליון, דרך התקשורת ועד לצבא ולמשטרה - הפנתה עורף לה ולמצוקותיה, בבחינת "המתנחל עשה את שלו - המתנחל יכול ללכת".
גם קיצוני השמאל לא יכולים להישאר אדישים נוכח דו"חות מבקר המדינה, המצביעים על אוזלת יד בהכנות להתנתקות ובטיפול במפונים. נכון, האשמה רובצת גם (אולי בעיקר) על התושבים עצמם, שהעדיפו להחרים את המינהלת ולהאמין ש"היה לא תהיה"; גם (אולי בעיקר) על רבניהם, שמכרו להם אשליות שווא וביום פקודה גילגלו עיניים לשמיים. אבל מי שבחר בדרך הזאת לא עשה די לשתף אותם בהחלטה, לקרב אותם אחריה, או לכל הפחות לדאוג שלא יקבלו צו פינוי נוסף מבית-המלון ערב החג.
זהו לא הלקח היחיד שצריכה הממשלה החדשה, ממשלת קדימה-עבודה-מרצ-ש"ס-ליברמן וכל האחרים, ללמוד מהפינוי הקודם. האוטוריטה הביטחוניסטית בגיבוש המהלכים והקו הסופי הייתה אף היא בעוכרנו. כשהכל כבר הושלם, גילינו פתאום שאין פתרון למעברים - ובעצם, משפטית, הכיבוש בעינו. נדרשה התערבות אמריקנית מאסיבית ומקלחת קרה של הגברת רייס כדי לכפות עלינו פתרון מקומי רע, שמאז בקושי יושם. בפעם הבאה, יש לקוות, יתייצבו מול הגנרלים גם יועצים משפטיים ובעיקר משרד חוץ חזק, בהנהגת הפוליטיקאית היחידה שהעזה לקרוא תגר גם על נשיא בית-המשפט העליון.
עוד קלישאה אומרת שמה שראש ממשלה לא עושה בשנתו הראשונה - הוא כבר לא יעשה לעולם. גם זה לא מדויק ולא נכון היסטורית. התוכנית המדינית בקוויה הכלליים כבר הוצגה לציבור - עכשיו הזמן לגבש אותה לאט, בזהירות, בלי להשאיר קצוות לא ברורים. היכן יעבור הגבול, לאן תוזז הגדר, האם התוואי יוכשר בבג"ץ או ששוב נצטרך לתקן ולשנות ולפרק ולעצור את הדחפורים, כמה פיצויים יידרשו ומהיכן יבוא הכסף, ואיך עושים את כל זה מבלי לחזור על המראות המחרידים מעמונה.
תוכנית ה"התכנסות" הייתה גולת הכותרת של אולמרט, וברור היה ששרון - תוך עמעום מסרים אופייני - פירק בשבילה את ביתו הפוליטי. אך מעבר לתנופה המדינית, ישנן סוגיות הרות גורל אחרות שהכנסת ה-17 תצטרך לתת גם עליהן את הדעת. המאבק בין דת למדינה, למשל, שהדליק את הארץ במערכות הבחירות האחרונות - עד כדי 17 מנדטים לש"ס ו-15 לשינוי - דעך, אבל יתפרץ מחדש. אם אכן תהיה זו הקדנציה במהלכה תיכתב סוף-סוף החוקה ואולי גם תשונה שיטת הממשל, מי ייצג את הגוש החילוני? שינוי התפוגגה, מרצ התכווצה, קדימה והעבודה הן מפלגות שלטון וממילא תומכות סטטוס-קוו. מי יאזן את ש"ס ואגודה? לא רק עם ראשי יש"ע ומנהיגי הכתומים יצטרך אולמרט לקיים דיאלוג שוטף; גם את המחנה הזה, שיש לשער שרבים יותר מקרבו הצביעו ברגליים והפקירו את הקלפי, יצטרך ראש הממשלה לטפח.
זה הזמן לשבת על המדוכה יחד, עם השותפות העתידיות ועם אלה שיישארו באופוזיציה או מחוץ לבית המחוקקים. גם ביום שאחרי, בתוך גבולות הקבע, נצטרך איכשהו לסבול זה את זה. אז קדימה - לעבודה.
גיא רונן, עורך ב-ynet
