החלום ושברו
מחברת רב-המכר "אדונית התבלינים" חוצה את גבולות המציאות בספרה החדש, "מלכת החלומות", ומשלבת באמצעות פותרת חלומות הודית אקזוטית בין החיים להזייה
"מלכת החלומות", ספרה המקסים של צ'יטְרה בֵּנֶרג'י דיווָאקרוּני ההודית-אמריקאית (מחברת רבי המכר "אדונית התבלינים", "תנאי נישואים" ועוד), בתרגומה המשובח של צילה אלעזר, הוא רומן שחלקו חלומי וחלקו מציאותי, ועניינו פותרת חלומות הודית אקזוטית ובתה החיה בקליפורניה.
הפתיחה לספר יכולה להטעים אותנו משהו מקיסמו ההזוי. מי שמדברת כאן היא פותרת-החלומות, האם: "אתמול בלילה בא אלי הנחש. הופתעתי, אף שרק מעט עדיין מפתיע אותי. הוא היה יפה משזכרתי. עורו המצופה ירוק הבהיק כמֵי גשם על עצי הבננה". הקטע החושני-מוזר הזה הוא חלק מחלום, שבסופו הולך הנחש ומתאייד, אבל פעולתו הולכת ונמשכת במציאות. שימו לב ליופי: "הוא הלך והתעמעם. מחשבה קלחה על עורי כמו נשימה". סוף החלום, תחילת היומיום, ושתי ההוויות האלה, החלומית והיומיומית, יחזרו ויתמזגו לכל אורך הספר.
בתה של אותה חולמת ופותרת היא ציירת בשם ראקהי, שנטשה עם ילדתה הקטנה את בעלה, והכעס עליו עדיין תוסס בה. היא מעריצה את אמה הכריזמטית, מנוכרת לאביה, ומנסה להתקיים מבית תה ומאפה שפתחה בקליפורניה עם חברתה הטובה. הספר מספר את עצמו בשלושה קולות: קולה של האם, בקטעי יומן שרובם חלום ותורת החלום, קולה של הבת (שתיהן מדברות אלינו בגוף ראשון), וקול המספר, המדבר אלינו בגוף שלישי. הקורא נדרש לחצות כמה דפים ראשונים כדי להבין מי מדבר בכל פרק ואיך זה מתחבר. אחר-כך הכול הופך לעונג קריאה טהור.
איכות של משורר
מה שיפה יותר מכול בכתיבתה של דיוואקרוני, מלבד גילגול העלילה, הוא האיכות המשוררית המשוכללת של התיאורים החושניים והציוריים שלה והאבחנות האנושיות המפליאות בסוג הדיוק שלהן. הנה,למשל, משמיצה ראקהי את האגו הנפוח של בעלה-בנפרד, סאני, שאינו שומע שום דבר פרט לקול של עצמו, בניגוד לה, שבתוכה שוכן תמיד קול נוסף, קטן וספקני: "אילו נכנס אי פעם לראשו קול קטן, הוא היה מצטמק ומת מהר יותר מחילזון במכרה מלח". והנה לשון הגעגועים הצבעונית לגשמי המונסון בהודו, המולדת שהוסתרה ממנה: "מצאתי את עצמי חולמת בהקיץ על דקלים חבוטי סערות, על הזמירים אדומי החזה המוצאים מחסה בין השורשים התלויים של הפיקוס ההודי. הברק היה מסרקי כסף שעיטרו את שיער הגשם של העלמות...אחת העלמות הִשוותה את ליבה לטווס רוקד". כל יופיה של הודו בכמוסת תיאור אחת קטנה.
מתוך הכתיבה העשירה והמרוכזת הזאת (אחרי שליש ספר נדמה שחלף רומן שלם ועולם שלם של התרחשויות) צומחות דמויות עמוקות נפש המשתנות לאורך האירועים ומתוכם. ראקהי (אגב, הצליל העברי של השם – "רק היא" – מתאים במקרה למצב האגוצטרי שבו היא שרויה חלק ניכר מהזמן), הופכת מרעיה מסודרת ואוהבת לאמנית זרוקה שכעס הפרידה הנעוץ בבשרה מקצין את אופיה החשדן, השתלטני, המחושבן, השקוע בטעויותיו. אבל היא גם פקחית ורבת השראה ומעוררת אהדה, והיא תמשיך ותשתנה. האם המיסתורית (שמותה באמצע הספר מנחית את הסיפור לחצי גובה, וזה עדיין מספיק גבוה) מודה בטעויות הוריות פשוטות: "חשבתי שאם לא אדבר על הודו את תהיי מוגנת... חשבתי שאני עושה זאת למענך, אבל אני רק הגנתי על עצמי". האב, המתגלה ונחשף לראשונה רק עם ירידת האם מהבמה, הוא אחר לגמרי ממה שחשבה ראקהי וחשבנו אנחנו. ואפילו סאני, הבעל שננטש, הוא כבר לא הגבר הזחוח והחלקלק שהיה, ש"חיוכו חסר תפרים כמו משי".
וכל האירועים והדמויות האלה מפולשים לעולם החלום הן באמצעות האם החולמת או המבארת לאחרים, הן באמצעות שליח מן העולם ההוא, החלומי, הנוכח בסיפור כמין מלאך, והן בחלומות נבואיים אחרים: כך ילדתה בת השש של ראקהי חולמת ומציירת באובססיביות את הבניינים הבוערים של מה שיתגלה כפיגוע התאומים.
החלום כאן - ומדובר תמיד בחלומות יוצאי דופן, לא בשגרת הנפש - הוא "מברק מהעולם הסמוי", והכוונה גם לסמוי מהעין בעולם הפיזי, למשל מחלת סרטן נסתרת המקננת בגופה של אחת מלקוחותיה של האם, ומודיעה על קיומה בחלימה על סכין ננעצת. כמו פרויד, גם "מלכת החלומות" מפרשת לנו את פחדינו מבעד לחלום, אבל בשונה מפרויד היא גם מזהירה ומכוונת ומגידה עתידות על פיו, כשברור כי להקשר בו מופיעות תמונות החלום, ולתרבות המוצא של החולם, ישנה השפעה מכריעה על הפירוש, שכן "פשרי החלומות כולם הם בסופו של דבר בתוכך".
צד מעניין נוסף בספר - ולא ברור עד כמה הקהל הספרותי המתפעל בארה"ב שם לב אליו - הוא הביקורת החריפה של דיוואקרוני על עצם ההוויה האמריקאית. זה מתבטא בהערות על "החיים המשמימים של אמריקה הפרוורית" ועל כך ש"אין בעלי חלומות בארץ הזאת, שמאמינה כי הטכנולוגיה יכולה לרפא הכל", אבל בעיקר באופי המכשפי המרושע המוענק בסיפור למנהלת בית הקפה החדש והמתחרה, מישהי בסגנון המכשפה מ"בת הים הקטנה" של דיסני – אם כי בגוף של חתיכה כל-אמריקאית מהממת: "היא נראית כמו כוכבת קולנוע שמשחקת תפקיד של מנהלת בית קפה... 'את לא בעלת בית הצ'אי שממול?' החיוך מפציע שוב על פניה, חד כגביש בדולח. 'בודקת את המתחרים, מה?'".
אותה מנהלת תגרום לסדרת אסונות בעסק של ראקהי, ומאבק האיתנים בינה לבין האם החולמת הוא לא רק קטע מאגף הקסמים של הספר אלא בעיקר מאבק בין-תרבותי. הנה ראקהי חולמת על אמה, שהזדרזה לשתות במקומה את הקפה שהגישה אותה מנהלת: "היא לוקחת את הספל שלי בידי סוסון הים השבריריות שלה ושותה... היא מתחילה להתפרק. פיסות קטנות ממנה נושרות כמו ענפים של אלמוג... המנהלת מחייכת אלי בפה הכריש שלה, עיניה לבנות כמשחת שיניים". לקפה האמריקאי הסינתטי הזה, המוגש כשי מתוך זדון ערמומי, יש איכויות קטלניות, מסתבר. המיפגש בין העיניים האמריקאיות ה"לבנות כמישחת שיניים" לבין העדנה ההודית השברירית כסוסון ים יהפוך עוד מעט לאסון.
מבחינת דיוואקרוני, אמריקה, שנבראה מתוך אותו מסע ימי להודו לפני מאות בשנים, עדיין לא גילתה את הודו. בטח לא הבינה אותה.
